ללא מראות על הקירות, ללא מראות בחנויות, לא בארנק ולא במכונית. חלונות הראווה שבו מחזירים את מראה הרחוב, אך לא את דמותנו ואפילו שלוליות המים, משיבות מראה עכור
דמיינו מצב כזה (מומלץ בעצימת עיניים. זה מאפשר לראות הרבה יותר טוב פנימה) ונסו לגעת לרגע בתחושות העולות בגופכם, במחשבות ובשאלות שצצות פתאום בראש ובהרגשה שמציפה אתכם??? כל אלה, הם אינדיקטורים נהדרים למשמעותה של המראה בחיינו…

מה היא משקפת לנו על עצמנו, על הנחות היסוד שמנחות אותנו? על התפיסות שלנו, הדעות הקדומות שאנו אוחזים. החששות והפחדים שלנו, הפנטזיות להיראות כמו… ועוד, ועוד…

כשעשיתי את הניסיון הזה עם עצמי, חשתי אי נוחות בבטן. מן לחץ כזה. המחשבות נעו במהירות. "אוי, אוי, איך אתאפר?", "איך אהיה בטוחה שאני נראית בסדר?", "מה יהיה אם יצחקו ממני?", "במי אוכל להיעזר, כדי שיהיה ‘מראה’ אמינה עבורי? ‘מראה’ שאני יכולה לסמוך עליה. מראה שאני בטוחה שרוצה בטובתי ומבינה לנפשי". "מדוע בכלל אני עסוקה במראה שלי?" "מהם הדברים שאני תופסת כחשובים יותר, או פחות? האם המראה החיצוני הוא באמת אחד מהחשובים יותר?"

הרגשתי לא נוח, מן סוג של חרדה קטנה, הרגשה של סכנה אפשרית. חוסר ביטחון מסויים. איך יציאה אל העולם ללא הצצה במראה, ולו קטנה וחטופה, עלולה להשפיע על מחשבות הסובבים אותי לגבי? וגם אם כן, כיצד זה משפיע על תחושת הערך והביטחון שלי?

גיחוך קל עלה בי למחשבה איך ייראה הרחוב כעת, כשכל הנוכחים בו לא ראו עצמם בשום מראה לפני שיצאו. אולי בכלל, זה יהיה משחרר, אולי תיווצר דינאמיקה אחרת בין בני האדם.

המחשבות לא חדלו. מצאתי עצמי עסוקה בנחיצות הזו שיש לנו, להתעסק בחיצוניות שלנו. אלו תעשיות שמנות פורחות סביב הצורך שלנו להשיג תחושת ערך באמצעות המראה שלנו. כמה טכניקות של עמעום אורות והטיית מראות משמשות את הרצון שלנו להיאחז באשליה, שכשנצא מהחנות ולא תהיה שם מראה שמאריכה ומרזה, עדיין נראה כמו שנראינו שם…

המראה משקפת לנו בעיקר את החיצוניות שלנו, והחיצוניות שלנו, היא חלק חשוב ובלתי נפרד ממי שאנחנו.
האופן בו אדם בוחר להציג את עצמו לעולם, קשור לעולמו הפנימי ולמסרים כלשהם שהוא רוצה להעביר. ברור שיש בחיצונית שלנו יש גם סוג של אמירה: "אני מסכים ומקבל עלי" או "אני לא מסכים ולא מקבל עלי" את הנורמות והקודים הקיימים. "חשוב לי להיות כמו כולם", או "אני יחיד ומיוחד וכך חשוב לי שתראו אותי".

חישבו על המתבגר או המתבגרת שהייתם, או אלה שיש לכם כרגע בבית או בסביבתכם. כמה קל לראות (ומאוד רצוי גם לכבד ולקבל, בגבולות) כיצד החיצוניות שהם מייצרים משמעותית למה שהם רוצים להגיד לעולם. הם מודעים היטב לעד כמה החיצוניות הזו משפיעה על האינטראקציה שהם מנהלים איתנו, כחלק מגיבוש זהותם. ולשם כך – הם כמובן, משתמשים במראה. והרבה…

אך המראה, יכולה לשקף לנו גם מעבר למראה החיצוני, כאשר נתבונן בה יותר לעומק, כאשר נביט לדמות שנשקפת בעיניים ונאפשר לרקע להפוך מטושטש. האם נעז לשאול אותה איך היא מרגישה באמת? האם נעז להתבונן אל תוך עיניה פנימה ולבדוק מה אנחנו מוצאים שם? שמחה? סיפוק? חלומות ויוזמות? תחושת קיפוח ועצב? תשוקה? געגוע? תיסכול וכאב?

גשו אל המראה לפגוש את דמותכם ולהביט לה בעיניים. המתינו רגע ותנו לה לשתף אתכם במה שעובר עליה. זהו שיח אינטימי, ששווה לקיים מדי פעם.

דבר אחד ברור – לא רק מראות משקפות לנו את מי שאנחנו. האנשים סביבנו עושים זאת. הם מהדהדים אותנו בחזרה אלינו. הם מחזירים אלנו את מצב רוחנו, את שמחת החיים והאופטימיות שבנו, או את הנטייה שלנו לקחת את החיים בכבדות, עם טרוניות וכעסים. הם מהדהדים אלינו בתגובותיהם את דפוסי השליטה, או הריצוי שלנו, את הערכים שלנו, את אמונותינו וכיו"ב.

לא בכדי צמחה האמירה "חייך והעולם יחייך אליך." מסתבר שזה עובד. כאשר אנחנו זעופים וחמורי סבר, יתכן שהעולם ישקף לנו את אותו דבר בדיוק, דרך תגובות האנשים. ייתכן שיהיו גם אלה, שלא ירצו לשהות במחיצתנו באווירה כזו. אנשים אלה, פשוט יזוזו. ההשתקפות שנקבל תהיה רִיק. כלום. היש כאב גדול מלהיות בלתי רצוי?

נעים ונוח להימצא בחברת אנשים ‘זורמים’, מחייכים, בעלי הומור וחשיבה חיובית. אך לא תמיד זה אפשרי.
מצבי-רוח לא נעימים, מכבידים, אפילו קשים, הם חלק מחיינו. הם טבעיים, נורמליים ונחוצים לאיזון הכללי. אחרי הכל, הם מהווים אינדיקציה לתהליכים עמוקים יותר המתחוללים בנפשנו. עלינו להכיר ולכבד אותם, אך גם לבדוק ולהבין את מהותם. משם יכול לצמוח שינוי.

בואו נהיה ערים קצת יותר לאופן בו אנחנו מביאים את עצמנו החוצה ולהשפעה שיש לכך על הסובבים אותנו. חשוב שנזכור – הכל ישתקף אלינו חזרה בתהליך מעגלי.

בידנו נתונה אפשרות הבחירה באיזה לבוש רגשי אנחנו רוצים להופיע בכל רגע ורגע. רבים מאמינים, שאין לנו שליטה על כך, אך אין הדבר נכון, אלא, שעל-מנת לבחור את הלבוש הרגשי המתאים, יתכן שנצטרך ללמוד כמה וכמה דברים על עצמנו.
הסיפור ‘בית אלף המראות’ טוב לגדולים וקטנים. כמה פשוט להעביר דרכו את המסר לגבי יכולתנו לגרום לסביבה לשקף לנו דברים נעימים.

בית אלף המראות

לפני שנים רבות, בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו: ‘הבית עם אלף המראות’.
כלב קטן ושמח שמע על המקום והחליט לבקר בו. כשהגיע, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית. הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות. להפתעתו הרבה, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים, מקשקשים בזנבם בהתלהבות כמוהו.

הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים. בטוח אבוא לעיתים קרובות."

כלב קטן נוסף, שלא היה שמח במיוחד ורוב הזמן היה רוטן, כועס ומעביר ביקורת, החליט יום אחד גם הוא ללכת לבקר בבית. הוא הגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת. לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים ולפתע חש בבהלה עצומה. אלף פרצופים חשפו אליו שיניים בחזרה.
הוא עזב את הבית במהרה, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: "איזה מקום נורא. אני, בחיים לא חוזר לשם יותר."

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com