ככל שאנו עסוקים יותר בעצמנו, אנו נהיים פחות קשובים ופחות רגישים לאחרים בסביבתנו

האחר הוא אדם כמונו: מה בסך הכל רוצים רוב בני האדם? לחיות בשקט, להתפרנס בכבוד, לגדל ולהצמיח את משפחתם, להיות אהובים ומוערכים ולהרגיש ביטחון קיומי. אז איך קורה שאנחנו לא מצליחים לייצר עבור עצמנו את המקום הזה?
בזמן האחרון, אם לא לומר בכמה עשרות השנים האחרונות, אני מוצאת עצמי מוטרדת מאוד ממצב היחסים בין בני האדם בעולם כולו ומן התהומות האפלים שאנו נשאבים אליהם. התקופה האחרונה מטרידה ומפחידה במיוחד. הצבע הולך ונהיה קודר, ולא רק בגלל החורף שהגיע.

אני מרגישה איך ליבי נחמץ שוב ושוב למראה התמונות ולמשמע הכתבות על כל העוולות המתרחשים סביבנו ועל כמות הסבל שהגוף והנפש כבר לא יכולים להכיל. אני מסתכלת ומקשיבה ונחרדת מהמשחק המטורף שכולו מעשה ידי אדם. רובם המכריע של העוולות נעשים באצטלה של מסרים דתיים, או פוליטיים וכלכליים, אשר מקדשים את המסרים ואת מוסריהם, אך לא את אלו המושפעים מהם.
מצב סוער כזה, באופן טבעי, גורם לאנשים להתכנס ולהתמקד בקרוב ובחשוב להם ביותר. הרצון והצורך לשמור ולשמר את מה שיש, את מה שבנינו והישגנו, הם אך טבעיים ונורמליים. יחד עם זה, בעוד שאנו עסוקים יותר ויותר בעצמנו, אנו נהיים פחות קשובים ופחות רגישים לאחרים בסביבתנו.

נראה, שלא במקרה, בשיטוטי בין הקבצים השמורים במחשבי, נתקלתי השבוע דווקא בסיפור הקצר הבא:

פלמינג היה איכר סקוטי עני. יום אחד, כשעבד בשדה, שמע זעקה לעזרה מביצה הסמוכה לשדה. הוא עזב את כליו ורץ לביצה .שם, שקוע עד מותניו בבוץ שחור, היה ילד מבועת, צועק ונאבק לשחרר את עצמו .פלמינג נזעק מיד לעזרתו, למרות הסיכון שבמעשיו והציל את הנער ממה שיכול היה להיות מוות נוראי ואיטי.

יום לאחר מכן, כרכרה מהודרת עצרה בסביבתו הדלה של פלמינג. איש אציל ואלגנטי יצא והציג עצמו כאביו של הנער שהציל. "אני רוצה להחזיר לך", אמר האציל. "הצלת את חיי בני". "לא, איני יכול לקבל תשלום", ענה פלמינג ודחה את ההצעה.

באותו רגע, יצא החוצה מן הצריפון של המשפחה בנו של האיכר. "האם זה בנך?", שאל האציל. "כן", ענה האיכר בגאווה. "אעשה איתך עסקה", אמר האציל. "תן לי לספק לבנך את אותה רמת חינוך שבני ייהנה ממנה. אם הנער הוא כמו אביו, הוא ללא כל ספק יגדל להיות גבר ששנינו נהיו גאים בו". וכך עשה.

בנו של האיכר פלמינג למד בבית הספר הטוב ביותר באותם זמנים, סיים את בית הספר לרפואה של בית החולים "סנט מרי" בלונדון, והפך להיות ידוע בעולם כסר אלכסנדר פלמינג, מגלה הפניצילין.

שנים לאחר מכן, בנו של האיש האציל (זה שניצל מטביעה בביצה) חלה בדלקת ריאות. מה שהציל את חייו, היה פניצילין. שמו של האציל? לורד רנדולף צ'רצ'יל. שמו של בנו? סר וינסטון צ'רצ'יל.

מה שנגע בי בסיפור הזה וריגש אותי מאוד, היה משהו בדמותו ובאישיותו הצנועה של האיכר. לא ההרואיות של הצלת הנער, אלא דווקא הצניעות והערכיות, שהופגנו בסירובו לקבל על כך תמורה כספית. תמורה שיכלה לסייע לו ולמשפחתו. מבחינתו, המעשה היה תוצר טבעי של הערכים עליהם גדל. ראיית האחר היא אחד מהם. לכן, את הצעתו השנייה של האציל, יכול היה לקבל. היא תאמה את ערכיו.

האם כל פעם שאנו עושים דבר בשביל מישהו, אנחנו מצפים לתמורה כלשהי? אם כן, כדאי שנחזור ונבדוק את מניעינו האמיתיים לעשות את שאנחנו עושים. כאשר המניע שלנו הוא ראיית הטוב של הזולת, אנחנו לא מצפים להחזר. יום אחד אולי יגיע. ואולי לא. האם זה מקטין בעינינו את משמעותה של העשייה?

חז"ל אמרו: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו".
יש משפט באנגלית שאומר: "what goes around comes around " ואדלר (תיאורטיקן יקר ואבי הפסיכולוגיה ההומניסטית-אינדיבידואליסטית) ראה במעורבות חברתית וראיית האחר, אינדיקציה לבריאות נפשית. הוא כינה זאת "אינטרס חברתי" וידע, כי עשיית טוב לאחר, לקהילה, לחברה בה אדם חי, מעניקה לאדם עצמו משמעות ובריאות.

העולם שלנו כאוטי כל-כך ומסרים לאהבת הזולת, להתחשבות ולסובלנות מתנגשים תדירות בדיווחי האלימות המתפרצת מכל עבר, ודי נכתשים תחתיה.

אסור לנו להתייאש! עבורנו ועבור הדורות הבאים, אל לנו לוותר על חיים רגועים והרמוניים יותר.

כולנו יכולים להיות האיכר פלמינג ברגעים כאלה ואחרים, אם רק נביט לצדדים ונקשיב. אם נבטא ונדגים בהתנהגותנו כבוגרים, את הנכונות לראות את האחר. האחר הוא כל אחד. לא חשוב מה צבעו, מוצאו, מינו או דתו. האחר הוא אדם כמונו. עלינו להמשיך להעביר בבית, בבית-הספר, ברחוב ובכל מקום, מסרים של סובלנות והתחשבות ואף לפעול אותם. בואו נהיה מוכנים להכיר בכך שתחת כעס שאדם מפגין כלפי חוץ נמצאים תיסכול, כאב וקושי. אמפתיה תעזור. כעס ותוקפנות נגדיים, רק יחמירו את המצב.

רוב האנשים סביבנו לא זקוקים שנציל אותם. העשייה הנדרשת מאיתנו, יכולה לבוא בדברים קטנים. פעמים רבות, יד מושטת מספיקה, כדי לפתוח שעריו הנעולים של אדם.

מי אתה? מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים, אך תמתנה רגע ,
והנה שפלו כבר נבוכות.
גן נעול – לא שביל אליו לא דרך,
גן נעול – אדם. גן נעול.
האלך לי, או אכה בסלע
עד זוב דם?

איני יודעת מהי ההשראה לשירה זה של רחל ואני יכולה רק להניח שבכותבה אותו, פנתה לאדם מסויים מאוד בחייה. מאחר והעניקה את השיר לכולנו, הרשיתי לעצמי לקחת ממנו, לצד תחושת המצוקה שנוצרת, כאשר יד מושטת לא פוגשת יד אחות, גם הבנה פשוטה ובסיסית, שאני לוקחת לתשומת לבי:

כדי לפתח אחווה בינינו בני האדם כל-כך חשוב שנזכור להושיט יד, גם כשהגן נראה נעול. אני לא רוצה להפסיק להאמין, שבסופו של דבר, יד מושטת כן פוגשת יד אחות…

תמר צ'יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;

מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; דוברת שפת סימנים ישראלית.
בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם.

טל': 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com

שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות