יוווו, כמה שבא לי לרבוץ על הכורסא, להרקיד את אצבעותיי על שלט הטלוויזיה (בדרך-כלל צריך מקסימום שתיים) ולהתמסר לתענוג הצפייה בעוד תוכנית לא חשובה, בלי שום חשבון. ללא בעיה התענוג יכול להתחלף גם בכוס קפה עם חברה, סתם כך בשעות הבוקר, או בקריאת ספר על שפת הים ביום חול שטוף שמש.

בכל מקרה, המשותף לכל התענוגות הללו, הוא שתמיד (טוב, כמעט תמיד) הבחירה בהם, משמעותה להותיר ללא ביצוע אי אלו מטלות ש’צריך’ לבצען. ואז עולה תחושת אי הנוחות המוכרת לרבים…

מדוע הנחה במרכול או בחנות הנעליים נחשבת הזדמנות שכדאי לא להחמיץ, אך הנחה במטלות החיים נתפסת כהחמצה של זמן יקר, שלא לדבר על הפגנה בוטה של יכולות נמוכות, חוסר רצינות ומחוייבות, או חלילה כישלון???

חיינו מתרחשים בתקופה גועשת ומתחדשת, שסוחפת אותנו למרדף מתיש ותובעני אחר הצלחות. הבעיה הגדולה היא שההגדרה להצלחה מתבססת על מדדים גבוהים מאוד של עשייה ופעילות, בעיקר מקצועית. כמעט בבחינת "אתה עושה – משמע אתה קיים". רוב רובנו חיים כל הזמן במרוץ שסופו לא ידוע. אולי פשוט כי אין לו סוף ואם יש כזה, הוא אינו יכול להיות מוגדר על-ידי מישהו זולת אנחנו עצמנו.

שפע מציף אותנו מכל עבר. מכל דבר ובכל תחום כמעט יש מבחר גדול של אפשרויות ורבים הם הדברים שאנחנו רוצים לעשות ולחוות. מהיבטים רבים, זה נפלא. עם זאת, שפע האפשרויות יצר עבורנו מצב מורכב. מצד אחד ‘רעב’ תמידי ‘לטרוף’ כמה שיותר ומן הצד האחר איום מתמיד, שכל בחירה לא עניינית או לא ממוקדת שנעשה, עלולה להרחיק אותנו מהיעד המשמעותי ביותר – הצלחה.

משחר ילדותנו מרחפת מעלינו ציפייה להישגים. פעמים רבות ציפייה זו אינה ריאלית ביחס לכוחותינו, יכולותינו או בעיקר, לרצונותינו האמיתיים. העניין הוא, שהמשמעות המעשית של אותה ציפייה היא, שכל מנוחה, כל הנחה לעצמנו ממשימות החיים, או עיסוק בעניין שאינו מקדם את הצלחתנו – פסולים הם.

לא תמיד אנחנו יודעים לאיזו הצלחה אנחנו בכלל שואפים ולא תמיד מעזים להודות בשאיפות צנועות, אך כולנו יודעים היטב שעלינו להראות כל הזמן רצון ונכונות לעבודה קשה במטרה להצליח, אם אנחנו רוצים לזכות בהערכה.

כלומר, על מנת שנזכה בהערכה, לפחות על מאמץ, התמדה, נחישות וכד’, גם אם לא תמיד על הצלחה מוצהרת, עלינו להיות פעילים כמה שיותר בכל מה, שלמראית עין לפחות, קשור בחתירה להישג או הצלחה. כך ניחשב אנשים רציניים שבאמת רוצים להתקדם. במצב כזה, אכן ‘הנחה’ שנעניק לעצמנו הופכת גורם סיכון.

מכירים את אלה שפוגשים אתכם ב’שעות אסורות’, ב’מקום אסור’ כמו בית-קפה, קניון, חוף הים וכד’, ובהנאה עוקצנית שואלים: "מתבטלת, מה? סחתן עליך", או "וואלה, החיים יפים, מי צריך לעבוד…". הם קורסים תחת נטל החיים בעוד את רק מכייפת…

מכירים את תחושת אי הנוחות שעולה בגוף כשזה קורה? את החיפוש אחר הסיפור המתאים ביותר להצדקת ‘החוצפה’ ליהנות מ’הנחה’ קטנה שהענקתם לעצמכם?

לא מעט אנשים נפלאים משתייכים לקבוצה הרחבה של "מצטיינים ברגשות אשם". הפרפקציוניסטיים תופסים שם אחוז גבוה. גם נשים!
זה לא שהם לא נותנים לעצמם הנחות ומבצעי סוף עונה של החיים פה ושם. הם כן, אך כדי להפחית את משקל האשמה מעצם ‘הגניבה’, הם משלבים בהנאה שבחרו לעצמם גם כמות נדיבה של נקיפות מצפון לצד הצדקות יצירתיות לשכנוע עצמי כמו: "אני עובדת כל-כך קשה וכל הזמן רק דואגת לכולם, אז מה יקרה אם אקח גם משהו לעצמי?…", או "אני משקיע יום ולילה בפרנסה ובהבטחת העתיד הכלכלי של המשפחה, אז לא נורא אם פעם ב…"

השילוב של ‘הנחה’ ממשימות החיים עם ייסורי מצפון מאפשר ל’חוטא’ להרגיש מעט יותר נוח, שכן, באופן פרדוכסלי, הוא אמנם מפנק את עצמו בתענוג גנוב, כלומר – חוטא רחמנא לצלן, אך בו זמנית גם מעניש את עצמו באמצעות רגשות האשם (זאת אומרת, שאחרי הכל, אני לא אדם כל-כך נורא…)

בקצה אחד של הרצף נמצאים אלו שלעולם לא יתירו לעצמם ליהנות מ’הנחות’ ובקצה השני, אותם אלו שמסתירים את הרגעים הקטנים ‘שגנבו’ כאילו באמת היו פשע חמור.

בואו נעשה סדר:

לעד יחסר לנו זמן לעשות את כל הדברים שנרצה, למשימות החיים הרגילות ומדי פעם גם לאירועי חיים דרמטיים ומשמעותיים, המגיעים לחיינו ללא הזמנה.

לעד יהא עלינו לבחור ביניהם ולהשלים עם העובדה שעל חלק ניאלץ לוותר.

לעד יהיה שוני בין אנשים בתפיסות החיים, העמדות, המחשבות וכד’ ולכן, יהיו כאלו שיבחרו להגיב על התנהגותנו באופן פחות מפרגן, לשפוט ולבקר אותה. יהיו גם אחרים…

לעד הבחירה תהיה של כל אחד ואחד מאיתנו עם עצמו. לא תמיד האחרים בסביבתנו יסכימו איתה.

והכי חשוב: לעד, כל בחירה תוכל להיות טובה במידה שנרגיש שלמים איתה (גם כשהתוצאה לא כל-כך מוצלחת) לכן, אם בחרנו להתפתות ל’מבצע’ ולהעניק לעצמנו ‘פטור’ קטן, שווה לפחות ליהנות ממנו. כל התעסקות במחיר רק תגרע מההנאה. הרי אנחנו כבר גדולים מספיק כדי לדעת שאין ארוחות חינם…

ויתרה מכך: פסקי הזמן האלו ‘טוענים את הבטריות’ שלנו ולכן יש להם חשיבות רבה לשמירה על האיזון הפנימי שלנו, כל זמן שהמידתיות נשמרת.

השתכנעתי. הפעם אני הולכת לצפות ב"גיא פינס" עם אישור מלא חתום על-ידי עצמי.

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com