“ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך” [שמות, כ”ג 10-11]. בפרשת “משפטים” מזדקרת ברוב הדר פרשת השמיטה , לפיה מצווה כל אדם להפקיר בשנה השביעית את קרקעותיו לכל. התורה מביאה שני נימוקים למצווה זו. הנימוק האחד הוא סוציואקונומי מובהק “ואכלו אביוני עמך” [שמות כ”ג 10].
זוהי עזרה לשכבה הנחלשת באמצעות הוראה סטטוטורית להענקת התבואה, הפרי והירק – לכל דיכפין. זוהי התערבות המחוקק בגלגלי השוק החפשי. הנימוק השני מזכיר את חוקי המגן בנושא “השבת”, בדיני העבודה: “למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר” [שמות כ”ג 12]. זהו מעין חוק חופשה שנתית , אפילו למי שנחשב על פי המשפט העברי לרכושו של האדון – העבד, המוזכר בנשימה אחת עם השור והחמור. זוהי חופשה שאינה ניתנת לפדיון, או להתנאה, אלא חופשת חובה.
טעם נוסף קשור לטבע, האדמה , אשר היתה כר לחדירה ולהתערבות בפרטיותה, זקוקה למנוחה וחזרה אל המקורות , שבהם רק לאיתני הטבע ניתנה האפשרות להתערב, ולפעול בה כרצונם וללא התערבות מלאכותית. מצוה זו היא צרי ונוחם לטבע ולבעליו [דדון כותל, פרשה ארץ ישראלית].
