פורים כבר כמעט עוזב אותנו לעוד שנה, אך האם אנחנו כבר מוכנים להוריד את המסיכות? בחסות החג אנחנו יכולים לעטות על עצמנו כל דמות וכל אישיות שנרצה, אך מדוע שנרצה דווקא את זו המסוימת?

מרבית הילדים ובני הנוער בוחרים את תחפושת הפורים שלהם עם התכוונות רבה מאוד. זהו חג לדמיון ולפורקן. אפשר לשחרר מעצורים ולהיות מי, או מה, שאני לא מרשה לעצמי בשאר הזמן.

האם אנחנו, המבוגרים, שונים? לא. כמה פעמים מצאתם עצמכם מתלבטים, עד כדי ייאוש ותיסכול אפילו, למה להתחפש השנה? ולא שלא היו תחפושות קלות וזמינות. וודאי שהיו, אך לא הרגשתם שאתם מוכנים להיכנס אליהן. מדוע? מה יש בדמות אחת שמושך אותנו להיות היא, ובאחרת שמונע? מתי המסר של נושא התחפושת מתאים לנו ומתי, למרות שזו רק תחפושת, אנחנו לא מוכנים להיכנס לתוכה ולהתחבר למסר, ולו לזמן קצר ביותר? האם זה קשור למה יחשבו עלינו?

אני נזכרת בגעגוע בחגי הפורים של ילדותי. הוריי נתנו לחג נופך של יצירה. לא היתה אז אפשרות לקנות תחפושות וממילא, תהליך היצירה היה חלק מרכזי אצלנו בבניית ההתרגשות ושמחת החג. כל המשפחה תרמה מכישוריה ליצירת תחפושות מעניינות ומתן מענה לפנטזיות שלי ושל אחיי.

התחפושת הראשונה שאני זוכרת, היתה של מלאך. ליוותה אותה פנטזיה שאוכל לעזור לכל מי שצריך ושתמיד יראו בי ילדה טובה. לימים, הפכתי זאת למקצוע. לא רק את הרצון לעזור. גם את הצורך להיחשב ‘הילדה הטובה’…

בכיתה ב’ הייתי מוקסמת מסיפורי התנ"ך. דמותה של הגר נגעה ללבי. ממש זכור לי שחלקתי עמה את הכאב של היותה לא רצוייה, לא שייכת. בפורים, התחפשתי להגר. אני מודה, שגם היום, ישנן פעמים שאני מרגישה הגר. אין ספק שעניין השייכות העסיק אותי רבות.
כשהחלה הנשיות לבצבץ, התחלפו התחפושות לדמויות נשיות בעלות מסרים. המיניות החלה להשתרבב לתחפושות ואפשרה לחרוג מגבולות היומיום. כשחלף פורים, היא הוחזרה לגבולות "המותרים"…

כשבגרתי, במשך שנים נהגתי להתחפש לליצן. תחפושת שלא העזתי בצעירותי להעלות על עצמי. פחדתי להשתטות. היו יותר מדי "שומרים" שעצרו בעדי. ש’דאגו’ שלא אתפס טיפשית, חלילה.

לא השתעממתי מהליצן ופורים אחרי פורים לבשתי את האוסף הצבעוני והשמח של הבגדים, הפאה והכובע וצבעתי את פני עד שלא ניתן היה לזהות שזו אני. איזה כיף!! הרגשתי כמעט כמו דני דין, הרואה ואינו נראה. נמצאת, נוכחת ולא מזוהה…

האם היתה זו דרך להרשות לעצמי להשתטות? אות לשומרים ולמבקרים הפנימיים, שבימי החג הם יכולים לנוח?

כשאני נזכרת במגוון התחפושות שלי בפורים, אין לי ספק שהן יכולות לספר לי על עצמי הרבה. כיום, אני יכולה לראות את הדרך שעשיתי, כדי לאפשר לאותו "אני פנימי" לבוא לידי ביטוי לא רק בפורים.

‘שיחה’ עם עצמנו מול התחפושות שבחרנו בחיינו, יכולה להיות מסע מרתק, לו נשאל את עצמנו מה הביא אותנו לבחור בתחפושת, איך הרגשנו בתוכה, האם המטרה של אז הושגה והיכן אני היום ביחס אליה.

מה שאולי מעניין יותר, הוא אלו מהמסיכות אנחנו לא מוכנים להוריד. אלו מסיכות אנחנו עוטים על עצמנו בחיינו הפרטיים או במקום העבודה, הלימודים וכד’ ומדוע אנו חוששים להסירן.

האם אני עוטה את מסיכת הנחמדה האולטימטיבית שתמיד תעשה הכל בשביל אחרים, לא חשוב מה קורה לי בפנים ואם זה בכלל מתאים לי כרגע?

האם המסיכה שמגדירה אותי היא של הנוקשה, קר המזג? האם היא כ"כ טובה, עד שלא רואים כמה אני רגיש מתחתיה?

ואולי המסיכה שאיתה אני מתהלך היא של ‘כל יכול ולעולם לא צריך עזרה’, כשלמעשה אני כל-כך רוצה לפעמים להרגיש חלש ולא יכול…

העולם הוא חנות מסיכות עצומה. יש תג מחיר לכל אחת והוא נהיה ברור עם השנים. מסיכות משרתות אותנו ואין לנו יכולת לוותר עליהן לגמרי. אולי אנחנו גם לא אמורים. אלא שכמו כל דבר, בסופו של יום העניין הוא המידתיות.

האם מסגרות חיינו, כמו הזוגיות שלנו, המשפחה, החברים או העבודה, הן מרחב בטוח מספיק עבורנו כדי להיות אותנטיים?

האם בהן אנחנו חופשיים מחשש או פחד לבטא בכנות ואותנטיות את הרגשות שלנו, את הרצונות והציפיות שלנו, את המשאלות המיניות שלנו, או הקשיים שאנו חווים?

רק סיבה אחת יש לו לאדם, לעטות מסיכות: פחד. פחד מהתוצאה של היות אותנטי. מהמחיר שהוא עלול לשלם על להיות מי שהוא.
הפחד הזה לובש אינסוף צורות וכל אחד בוחר לעצמו את המסיכה המתאימה כדי להקל את ההתמודדות. למרבה הצער, המסיכה הזו הופכת, לא פעם, להיות חלק מהאדם.

יש מסיכות שכל-כך התרגלנו אליהן, שהן אינן מהוות נטל על חיינו. אך יש מסיכות שקול בתוכנו קורא לנו להסירן, כמו פנס שמאיר את הזהב שבתוכנו ומזמין אותנו לחשוף אותו במלואו.

…במנזר בתאילנד שוכן פסל רב עוצמה שמכונה "הבודהא המוזהב". דף ההסבר לידו מתאר את ההיסטוריה של אמנות מופלאה זו.
ב-1957 היה על קבוצת נזירים להעביר בודהא עשוי חימר ממנזרם למקום חדש. המנזר שלהם פונה כדי לאפשר בניית כביש מהיר בתוככי בנגקוק. כאשר המנוף החל להניף את הפסל הגדול, משקלו היה רב כל-כך, עד כי הוא החל להיסדק. באותה שעה החל לרדת גשם והנזיר הראשי, שחשש לגורלו של הפסל הקדוש, החליט להנמיך את הפסל חזרה אל הקרקע ולכסות אותו ביריעה גדולה כדי להגן עליו מפני הגשם.

מאוחר יותר באותו ערב, חזר הנזיר לבדוק את מצבו של הפסל. הוא האיר בפנסו מתחת ליריעה כדי לבדוק אם הספל יבש. כשנצנץ אור מבעד לחרך, נראה לו הדבר מוזר. הוא התקרב והביט על הפסל מקרוב, לקח איזמל והחל לפורר את החימר ממנו היה עשוי הבודהה. כשהסיר פיסת חימר, ראה שהנצנוץ הולך וגובר. שעות רבות עברו עד שהנזיר עמד מול בודהה עשוי זהב.

ההיסטוריונים מאמינים שמאות שנים קודם לכן עמד הצבא הבורמזי לפלוש לתאילנד (שנקראה אז סיאם). הנזירים הבינו שארצם עומדת לפני כיבוש וכיסו את הבודהא היקר שלהם העשוי זהב, בחימר, על-מנת לשמור שאוצרם לא ייבזז על-ידי הבורמזים. לרוע המזל, רצחו הבורמזים את כל הנזירים באותו מנזר, וסודו של הבודהא נותר עלום עד לאותו יום בשנת 1957.

זהו חלק מהסיפור על "הבודהה המוזהב", לקוח מהספר Chicken Soup For The Soul" – סיפורים שמחממים את הלב", מאת ג’ק קנפילד.

אלו מסיכות חימר היינו רוצים לגרד? אלו כלים ואלו תנאים דרושים לנו לשם כך? מי ומה יכול לעזור לנו? ומה המחיר שאנחנו משלמים, יום ביומו, כאשר אנחנו משאירים את הזהב מצופה בחימר?

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com