משה קוקליאנסקי, ניצול שואה בן 95, מתגורר כבר במשך מספר שנים בנתניה. משה מספר לנו היום, 75 שנים אחרי השואה, את סיפורו, במפגש משותף עם נכדו, סגן שאול גליקס, הרופא של גדוד 77 בחטיבה 7.
משה נולד בליטא להוריו – זינה ושאול, ב-1923 וגדל בעיירה וישי. כשהיה בן 18 פרצה המלחמה, שהפתיעה את משה ומשפחתו. “זה היה יום לאחר סיום הלימודים שלי. משפחתי ואני יצאנו מהבית בבוקר כאשר התחילו ההפגזות, לא ידענו על מה מדובר, לא ארזנו כלום ולא לקחנו דבר וגם מעולם לא חזרנו חזרה. חבריי ושכניי כבר לא היו ומכאן התחיל המסע המשותף שלנו״, מספר משה, ״לא הייתה אווירת מלחמה, אלא אווירת שנאה. לא היה מקום ליהודים בליטא״. בזמן הנדודים חוו בני המשפחה קשיים רבים. “בשלב מסוים החזירו את כולם בחזרה לעיירה ולא נתנו לעזוב”, הוא ממשיך. “חשבתי לברוח אך לא היו שותפים חוץ ממשפחתי. ביום שהתחילו להעביר אנשים לעיר לזדיי נודע לנו שהם הוצאו להורג ולא נשלחו לעבודה. ברחנו מוישי דרך פארק שהיה מלא בביצות ומוקף בחומת אבן גבוהה, הדרך הייתה לא פשוטה אבל צלחנו אותה כל המשפחה”.
מליטא חצו את הנהר והגיעו לפולין באמצעות עזרה או כפי שמשה אוהב לכנות אותם “מלאכים קטנים”. לאורך הדרך בני המשפחה ישנו בתעלות לצד הכביש, על קש לצד פרות באסם ובבורות צפופים. בפולין היו בגטו גרוטנו כמעט עד סופו. למרות הקושי שבעזיבת המשפחה החליט משה להצטרף לפרטיזנים יחד עם אחיו. מהר מאוד הבינו שזו לא קבוצה לוחמת וחזרו לגטו ולמשפחה.
אחרי המלחמה משה הכיר את אשתו באוניברסיטה, חזר לליטא, למד שם ואף עבד שם במשך 22 שנים בהתחלה כעובד בתעשייה ולאחר מכן ככימאי וכמנהל מעבדה. בגלל האנטישמיות שעדיין המשיכו לחוות הם עלו ארצה. משה קיבל עבודה כמורה לכימיה ובמקצוע ציפוי מתכות ופלסטיק במכללת טכני בגבעתיים. הוא משתף: “למרות שלא ידעתי עברית קבלו אותי ברצון”.
לצידו של משה יושב נכדו, סגן שאול, שנקרא על שם אבי סבו. הוא בן 27, נשוי ואב לילד ומתגורר בנתניה. את שנות ילדותו המוקדמות עשה בארה”ב, ולאחר שחזר לארץ למד בתיכון ולאחר מכן במסגרת לימודי עתודה לרפואה באוניברסיטה העברית. לפני שנתיים החל את תפקידו כרופא גדוד 77 של השריון. בעוד מספר חודשים הוא יתחיל בתפקיד חדש, כרופא של חטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף.
“סיפור חייו של סבי השפיע רבות עלי ועל משפחתי. בלתי נמנע שאחשוב ביום הזה על ההיסטוריה של המשפחה שלי”, הוא מסביר. “אני תמיד צמא לשמוע את הסיפורים, להתעניין וללמוד. הימים האלו מעוררי מחשבה”. שאול מציין שהעובדה שהפך לרופא מהווה עבורו סגירת מעגל. “חלום חייו של סבא שלי היה להיות רופא. בזמנו זה היה מקצוע יותר לנשים ולכן הוא הלך להיות כימאי. אני יודע שבהיבט הזה הצלחתי להסב לו הרבה נחת”.
משה חי בנתניה יחד עם משפחתו וממשיך גם היום לספר את סיפורו, הסיפור שלא יישכח.
