יו”ר ועד ההורים העירוני, סיגל קוצ’מן, מעלה טענות קשות נגד עיריית כפר סבא, המובאים כאן לראשונה במלואם. פרוטוקול הדיון שנערך לפני כחודש עלה רק השבוע והועבר לחברי מועצת העיר והנה לפניכם דברי הביקורת המלאים של קוצ’מן.

יו”ר ועד ההורים העירוני, סיגל קוצ’מן: “אני מבקשת להתייחס לשלוש נקודות: אחת – התהליך שנעשה; שתיים – האינטגרציה; ושלוש – מצב מבנה מוסדות החינוך הוותיקים. בתהליך הכנת התכנית היה שיתוף כלל הציבור באמצעות שולחנות עגולים וצוותי משימה. מרגע סיום תהליך זה ועד גיבוש התכנית, לא היה שיתוף ההנהגה בשום דרך ושיח. הכוונה היא, מרגע שהסתיימו השולחנות העגולים ועד שהוצגה התכנית עצמה, זאת אומרת, נאספו הנתונים והוצגה התכנית עצמה, לא היה שום שיח עם הנהגת ההורים. אנחנו ראינו את התכנית כמו כל אחד מהתושבים. קיבלנו את התכנית, שהוגדרה כטיוטה, כעובדה מוגמרת. קיימנו שיח בהנהגה על עיקרי התכנית, היו דעות שונות, גם בהנהגה יש חילוקי דעות, אנחנו לא תמימי דעים, גם בהנהגה. כשהרוב המוחלט היה לשמר את עיקרון האינטגרציה החברתית הייחודי לעיר שלנו. אין אמת אחת, ולכן חשוב היה לקיים שיח, במיוחד בשלב הזה. עצם זה שהוא הולך לחטיבת ביניים, שנותנת לו אפשרות לפתוח דף חדש, והוא שם נכנס לכיתה שיש שם ילדים מכל העיר, זה נותן לו אפשרות לפתוח דף חדש, לייצב את עצמו, באמת, להוכיח את עצמו מחדש, בלי היסטוריה. עוד דבר בעניין הזה, יושבת פה מאחורי לאה מנסור, שהבן שלה, שני הילדים שלנו לומדים באותה כיתה, בחטיבת רמון. אם לא היתה אינטגרציה, לאה גרה בשכונה הירוקה, אני גרה באזור התחנה המרכזית, והילדים שלנו נפגשו שם. לבן שלי היום יש הרבה מאד חברים מהשכונה הירוקה. וכן, לפעמים הוא הולך ברגל ולפעמים אני מסיעה. הכול בסדר. אנחנו מסתדרים מצוין. אבל לא הייתה לו את ההזדמנות הזו לו היו מרחבי חינוך שתוחמים אותו והוא לא מכיר את שאר ילדי העיר. עם התפתחות העיר וגידולה, יש חשיבות רבה יותר לשמירה על אינטגרציה חברתית, דבר שיאפשר לשמור על העיר שלנו כקהילה אחת ככל האפשר, יאפשר לילדים שלנו להרחיב את מעגל החברים, להכיר את העיר ולא רק בסביבת המגורים שלהם. עד לפני שנתיים חולקו הילדים לכל החטיבות בעיר. הליך שינוי שיטת השיבוץ התבצע באופן חד צדדי על ידי אגף החינוך בעיריית כפר סבא, לא היינו שותפים לו.

“אני רק רוצה להגיד שאני אומרת את הדברים,  לא ממקום של לבוא ולהגיד – הנה לכם, והראיתי לכם, ותראו מה זה – לא, ממקום של לשפר, ממקום של לעשות את הדברים יותר טוב, ואיתי עד לזה, והיו לא מעט שיחות על זה. באמת ממקום של לשפר. אבל הדברים צריכים להיאמר, כי אם לא נדבר עליהם ולא נגיד אותם, אז אין מה לשפר, כל אחד יהיה במקום שלו ויתבצר בזה ובכעסים שלו ולא נוכל להגיע לשום מקום. באמת זה נאמר ממקום ענייני, לא ממקום של לקטר ולקנטר, ממש לא. אבל אלה עובדות. ומי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת מאד לדייק בעובדות, גם כשהן לא נעימות. אני גם שומעת לפעמים דברים מאד לא נעימים. מהלך זה נעשה לפני השיח במסגרת התכנית וגיבושה. אין ספק שיש להתייחס לגידול הדמוגרפי ולבעיית ההסעות. ועדיין, הבעיות ניתנות לפתרון. אני מבקשת להניח את הדברים הבאים על השולחן. פשוט לשים אותם על סדר היום.

“נדרשת בנייה של חטיבה חדשה, שמיקומה משמעותי, ואני שואלת, אני שואלת כדי לשים את הדברים על השולחן – מדוע ילד בשכונת 60 שווה יותר מילד בראשונים או במרכז העיר? מדוע ילד ב-80 שווה יותר מילד בהדרים או גאולים? גם הם רוצים חטיבה. הידעתם שהמרחק מראשונים לחטיבת שרת או שז”ר גדול יותר מהמרחק מ-60 ?הילדים שלי, שאנחנו גרים ליד התחנה המרכזית, למדו, הגדולים, אחד למד בחטי בת שרת, השני למד בחטיבת אלון. שלוש שנים הם נסעו. ותאמינו לי שגם אז הייתי יו”ר הנהגת הורים, יכולתי לבקש שהם יהיו בחטיבת בר-לב, קרובה ליד הבית שלי. יכולתי. לא עשיתי את זה. הם קיבלו את השיבוץ איפה שהם קיבלו. הם שלוש שנים נסעו, היה הכול בסדר. שילמנו כרטיסיות מהכיס שלנו. לא קרה להם שום דבר. ההיפך, יש להם הרבה מאד חברים מכל העיר. הידעתם שהמרחק מהדרים או גאולים לאילן רמון גדול יותר מהמרחק מ-80 ? שלא נדבר על הפקקים, שלא נדבר על הפקקים בויצמן וברחובות המקבילים בשעות הבוקר. יש פקקים גם לעלות למעלה, הרבה מאד. אז שוב, נקים בית ספר, ואני שמה עובדתית, תבינו, אני תמיד מסבירה, כי אחר כך תופסים את הדברים שלי עם פרשנויות. אל תעשו פרשנויות. שוב נקים בית ספר חדש וחדשני בשכונות הירוקות ונשאיר את שאר שכונות העיר ומרכזה מאחור, עם מבנים ישנים, רעועים, מוזנחים, וחלקם גם מסוכנים שילדים וילדות צריכים להתאפק יום שלם כי אפילו לשירותים אי אפשר ללכת. אני מזמינה אתכם לבוא לבקר בשירותים בבית ספר גולדה, יש עוד בתי ספר, אני לא רוצה לנקוב בשמות. יש הרבה בתי ספר שמצב השירותים בכי רע. וניצור שכונות אוטונומיות ונוותר על הקהילתיות של ה-ביחד, הקהילתיות העירונית, לא הקהילתיות של השכונה. את הקהילתיות של השכונה אפשר לעשות בבית הספר היסודי. בכל שכונה יש בית ספר יסודי, שם מתקיימת קהילה נהדרת ושם אפשר לממש את הקהילתיות שאנחנו מאד רוצים. אני אתחיל מהתחלה. ניצור שכונות אוטונומיות ונוותר על הקהילתיות, על ה- ביחד, על האופי המדהים שיש לעיר הזאת ונהפוך אותה לעוד פתח תקווה, ראשון. אנחנו לא רוצים להיות, אנחנו רוצים להמשיך להיות כפר סבא. כפר סבא ייחודית במה שהיא ייחודית. עיר שמכבדת את עצמה, מועצת עיר שמכבדת את תושביה, מחובתה הציבורית והמוסרית גם להקשיב לתושביה, להורי ילדיה, ולפעול יחד, באמת ביחד, שיח שיהיה ביחד, למען עתיד טוב יותר. ראש עיר, מנכ”ל, ראש אגף חינוך ומועצת עיר שמכבדים את עצמם, חובה עליהם כנציגי ציבור לנהל שיח עם נציגי התושבים ולשתף פעולה עמם. אבל באמת, שיח אמיתי, ולא שאנחנו נרגיש, ועם תחושות אי אפשר להתווכח, ואנחנו חשים ככה, אנחנו באים ומביאים את התחושות שלנו, לא ממקום של לבוא שוב ולהגיד. זאת התחושה, תתחשבו בתחושות שלנו, ככה אנחנו מרגישים. אם היה אחרת, לא היינו אומרים את זה. מי שמכיר אותי יודע, כשאפשר להגיד דברים טובים אני גם אומרת דברים טובים. פה, במקום הזה, בנקודות שציינתי, אנחנו מרגישים שלא היה שיתוף. לא שיתפו אותנו. אז תבינו אותנו גם. נקודה אחרונה היא מצבם הפיזי של מבני בתי הספר הוותיקים. קיים פער משמעותי בין בתי הספר החדשים שנבנו לבין הישנים הקיימים. נדרשים עשרות מיליונים של שקלים על מנת לסגור את הפער ולתת לכל ילדי העיר תנאים שווים ללמידה. היום יש בתי ספר, הילדים שלנו לא לומדים בתנאים שווים. לא. הילדים שלומדים בחטיבת שרת, שהיא קצת יותר ותיקה, בבית ספר אוסישקין, אני נותנת ברמה הכללית בתי ספר ותיקים, התנאים לא שווים לבתי הספר החדשים. למשל, בתי הספר החדשים בשכונות הירוקות נבנו בטכנולוגיה מתקדמת ובסטנדרט גבוה וכך צריך להיות. צריך לבנות את בתי הספר החדשים בסטנדרט הכי גבוה שיש. אנחנו לא אומרים שלא. אך יחד עם זאת, חייבים לצמצם את הפער. כי אם לא יצמצמו את הפער, הוא רק יגדל, ואני שומעת גם את הקולות מההורים, הקולות הם גם בהנהגה. אני אגיד משפט – העיניים שלנו נשואות לשם ואנחנו אומרים – למה הילדים שלנו צריכים ללמוד בבתי ספר כאלה ושם הם מקבלים בתי ספר חדשים? והפערים בינינו, ההורים, גדלים. הפערים בינינו. מה שאתם עושים, אתם מגדילים את הפערים בינינו. זה יוצר חיכוכים, זה יוצר ויכוחים, זה יוצר אווירה לא נעימה, לא נעימה. עובדתית היא לא נעימה. אין בתוכנית לו”ז או גיבוי כספי לכך. לא נאמר בתוכנית שיש עכשיו גיבוי, שגיא, יש  לך 30 מיליון שקל עכשיו לתת? אמרת שלא. אין. וגם אני מבינה. אי אפשר לשים עכשיו 30 מיליון שקל לשנה הבאה ולהגיד לנו – אנחנו משפצים וסוגרים את הפער. כי אם אנחנו גם לאורך שנים, נעשה תוכנית לאורך שנים, הפער ימשיך להיות. כי יבנו בתי ספר חדשים והפער ימשיך. צריך לסגור אותו במה שפחות זמן, אחרת זה ימשיך להיות אותה הרגשה, אותם ויכוחים ואותה אווירה עכורה. חוקת העיר למרחבי חינוך, שכונות ירוקות, מרכז העיר והשכונות המזרחיות, שלכל אחד מהם מינהל חינוך שנותן שירותים למרחב שלו, לכל אחד חטיבות משלו, תתחם את האזורים ותעצים את הפערים בין האזורים. כי מה שיהיה, יהיה האזור המערבי, שבו יהיו כל בתי הספר החדשים מן הסתם, זאת עובדה. בנו שם שכונה חדשה, אז יש מבנים חדשים. מרכז העיר, זו עובדה, הוא ותיק יותר, אז יש בו מבנים ותיקים יותר. והפער יילך. אם אנחנו גם נתחם את זה באזורים, אז הפער עוד יותר יחודד ועוד יותר יתעצם. אז אני שומעת גם את האמירה – אתם, תושבי העיר הוותיקים אני נולדתי בכפר סבא, אתם חיים אי שם, 50 שנה אחורה. אתם חושבים שכפר סבא נמצאת אי שם ואתם רוצים בכלל איזו שהיא אווירה ואינטגרציה שבכלל אי אפשר לעשות אותה היום. אז לא, אי אפשר לעשות אותה אותו דבר כמו שהיה לפני 50 שנה, ברור לנו, אבל אפשר לשמור אותה באיזו שהיא מתכונת, איכשהו, גם עכשיו, ולא לוותר עליה. כי החלוקה למרחבים זה ויתור. מבחינתנו זה ויתור. אנחנו באים ומבקשים – תדברו איתנו. תשבו ותדברו איתנו.  הייתה ישיבת הנהגה, ביקשתי, לקח לנו לא מעט זמן גם להגיע לישיבת ההנהגה הזו. שמעתם את השיח. אחרי זה ביקשתי. אמרתי, בואו תיפגשו איתנו, לפני שאתם מגיעים למועצה, תדברו איתנו. לא אמרנו שאנחנו נלחמים, ולא אמרנו שאנחנו הולכים לעיתונות, נכון? לא הלכנו. אמרנו, בואו תדברו איתנו. אז הגענו לישיבת המועצה ושוב לא דיברו איתנו. ואני שואלת – למה? למה לא לשבת לדבר? אנחנו לא מדברים יפה? אנחנו לא מנהלים שיח? אחר כך התחושות נשארות. הן נשארות. בטרם אתם מאשרים, תחשבו על כל מה שנאמר פה”.