חבר מועצת העיר, ד”ר אמיר גבע, מסיים 15 שנה כחבר מועצת העיר, 5 שנים ראשונות באופוזיציה נגד בן חמו בסיעת הירוקים ועוד 10 שנים בקואליציה עם בן חמו כשר התרבות של כפר סבא. לאחרונה נעכרה האווירה בינו לבין ראש העירייה, צביקה צרפתי וגבע, פרש מסיעתו לסיעת יחיד.

השבוע הוא חוגג יום הולדת, וזו סיבה טובה לסקור את פעילותו רבת השנים. בכדי ללמוד על פועלו של גבע לחצו כאן.

במהלך השנים האחרונות, החל גבע, כתחביב, לסקור יצירות אמנות של ציירים ואומנים שונים במהלך ההיסטוריה, וגבע עושה זאת בכשרון וחן רב, מה שהקנה לו עוקבים רבים מאוד.

=

=

כל יצירה אותה הוא מסקר, זוכה לשטף תגובות מלהיבות. כך למשל כתב הבוקר “ממש בסופ’ש שלפני ערב ראש השנה תשע״ט, בו יחול יום הולדתי, נעסוק ב ״ עלמות מאביניון ״ – ציור שמיד יתברר לכם מדוע אני כל כך ״ קשור ״ אליו. והסיפור שמאחורי הקשר הזה – נוסטלגי ורגיש מבחינתי עד מאוד. אפתח ואומר כי מאורעות חשובים בחיי אירעו סביב חג ראש השנה. “נולדתי בערב ראש השנה לפני די הרבה שנים וכמו תמיד – ” נחגוג ” את ראש השנה ביחד – כל המשפחה – אבל, גם יהיה לנו קצת עצוב – כי אבא שלי, האיש אליו הייתי קשור במיוחד – נפטר – בדיוק לפני מחצית יובל, בעיצומו של חג ראש השנה, א’ בתשרי תשנ”ד – 1993.

“אז מה שקורה הוא שאנו עולים לקברו, בבית העלמין הקטן והמסודר של כפר שמריהו – בערב החג – מחר – ממש ביום הולדתי – וממש בטרם נסב לשולחן החג יחדיו : 40 בני משפחה – בביתנו בכפר סבא. וכאן מתחיל סיפורנו להסתבך – יום הולדתי חל כאמור ב 9/9 . כך קרה שבדיוק ביום הזה – בשנת 2001 הגעתי לניו יורק לרגל עסקי. למחרת בבוקר – כהרגלי – נכנסתי בשעת הפתיחה – 10:30 בבוקר – למוזיאון האהוב עלי ביותר – ה MOMA – כפי שאני עושה כל אימת שאני מגיע לעיר המדהימה ביותר בעולם – אני עולה ישר לקומה החמישית של ה MOMA – ומתייצב במשך דקות ארוכות במיוחד – נפעם – מול הציור האדיר ביותר בעולם – בעיני – ” העלמות מאביניון ” שהמוזיאון טרח להעניק לו קיר עצמאי משלו כדי להכיל את ממדיו המרשימים במיוחד – 237 על 243 ס”מ. גם הפעם עמדתי משתאה כמו תמיד ! .

“למחרת בבוקר – שומו שמיים – רעדה האדמה במנהטן וחשתי כי סוף העולם הגיע – נמצאתי בלב לבה של התופת – אסון התאומים -11/9/2001 – יום שלישי הארור – 3000 הרוגים – ואני עדיין מריח את צחנת הריחות הנוראים של האירוע המבעית הזה – מדי שנה – בראש השנה. מאז אני שונא גפילטע פיש וטועם רק מעיגול הגזר שמונח על פניו. ואם מגישים לי רגל קרושה – זה מזכיר לי רעידת אדמה. רחמנא ליצלן. בארוחת החג אני מסתפק בדרך כלל בלגימת היין האדום ונותר רעב. וזה די קשה. אז מה לעשות, הנה ה ” עלמות מאביניון ” בצד ימין – והנה הקשר המיוחד שלו – לראש השנה שלי – ליום הולדתי וליום פטירתו של אבי היקר ז”ל לפני 25 שנים בדיוק – ואפילו ל ” אסון התאומים ” הנורא. אך לא די בכך – ממש לא. בדיוק לפני 4 שנים – ממש בסמוך לערב ראש השנה תשע”ה – 2014 – הסתובבתי להנאתי ברחוב גורדון בתל אביב והצצתי, כהרגלי, בחלונות של הגלריות לאמנות הפזורות ברחוב המרתק הזה – ולפתע – נדהמתי. ראיתי בחלונה של גלריה קטנה את הציור שמוצג כאן בצד שמאל. עוד בטרם הבנתי מי צייר אותו – קפץ לי בראש שוב ציורו המדהים של פבלו פיקאסו – ה ” עלמות מאביניון ” ומשום מה ראיתי בכתמים הצהובים שבתחתית הקנבס המרהיב שנגלה לעיני בציור שלפני – את אותן עלמות בלבוש – ” מופשט ” בהרבה. לבי הלם בחוזקה בחזי. התרגשתי מאוד. כעבור דקותיים קלטתי כי זהו ציור שמן יקר במיוחד שנוצר בשנת 1974 בידיה של ציירת ענקית משלנו שתמיד הערצתי – לאה ניקל ז”ל – ומיד ידעתי כי הוא יהיה שלי !!! והוא , אכן , שלי !!! רכשתי אותו על המקום במחיר מופרז עד טירוף !! והוא תלוי לו בחדר העבודה שלי בביתי בכפר סבא וברגע זה בו אני כותב את הדברים ה ” לא קלים ” הללו – הוא ניצב ממש מול עיני – ודמעות עולות באותן עיניים ירוקות ממש עכשיו.

“מיד לאחר שרכשתי את הציור הכחול המהמם הזה של לאה ניקל – התחלתי להכין שיעורי בית. עד מהרה הסתברה לי עובדה היסטורית ברורה – אין כאן צרוף מקרים משונה – אני משוכנע בכך – במהלך שנות ה 70, לאה ניקל חיה מספר שנים בניו יורק . ניו יורק של אותן שנים הייתה מרכז אמנותי חדשני, ניסיוני ופורץ גבולות והיוותה מוקד עליה לרגל של אמנים מכל הסוגים: אמנים קונספטואליים, ציירי פעולה, משוררים וזמרים גדולים ( כמו לאונרד כהן ), זמרי ונגני ג’אז ,קולנוענים ומחזאים פוסטמודרניסטיים חשובים. כולם השפיעו והושפעו זה מתחומו של זה. היצירות של לאה מאותן תקופה, ספוגות באווירת העיר הגדולה – ברעשים, בצבעים , באנרגיה ובחשמל של הסביבה האורבנית של ניו יורק. קראתי שלאה התגוררה אז במלון ” צ’לסי ” האגדי שרחש אמנים מופלאים. מספר שנים קודם לכן נהג לאונרד כהן לפגוש שם את ג’ניס ג’ופלין האגדית שלא עמדה בעומס החיים דאז ושלחה יד בנפשה בשנת 1970. מעט לאחר ראש השנה העברית שלנו. לי אין ספק כי לאה ניקל, שחוותה בהתרגשות רבה את אורח החיים של מנהטן הנפלאה דאז, נהגה , כמו אמנים רבים שחיו בשנות ה 70 בעיר הסואנת, לערוך ביקורים תכופים ב MOMA, מוקד האמנות העכשווית שכבר שכן אז ( אגב – משנת 1939 ! ) ברחוב 53 – ממש כמו היום. אני משוכנע שאין זה רק בדמיוני וכי, אכן , ביקורים אלה חיברו אצלה את האש שזרמה בדמה לאנרגיה של העיר ושם קיבלה את ההשראה להיחשף – אף אם לא בהכרה מלאה וביודעין – להערצה שהייתה חבויה בקירבה לעבודתו הגאונית של פיקאסו – שמת שנה אחת קודם לכן, ב 1973. אם הפירוש שלי נכון – הרי שגם אצל לאה ניקל – ניצבות 5 דמויות נשיות עירומות בתחתית הקנבס – הפעם – בחדר לא מזוהה – שאין לו קירות – אלא רק רקע כחול – עמוק במיוחד – עם רמז לאור שמש זהוב למעלה – בתקרת הקנבס. בעיני , גם כאן – נראות 4 מהדמויות עומדות ואילו הדמות החמישית כורעת על הרצפה. וזה ממש לא חשוב בעיני אם פיקאסו ביקש לתאר בזמנו את דמויותיהן של חמש זונות מוכות גורל שעומדות לצוד את טרפן ולהתפרנס בדוחק מבייש, ברחוב אביניון שבברצלונה . אצל ניקל – הקומפוזיציה ממש אינה דחוסה ואף לא עמוסה. היא אף אינה מלחיצה וואינה מביישת. אין כאן, בקנבס שלה שגודלו קטן בהרבה : בסה”כ – 66 על 55 ס”מ – חלוקה גיאומטרית של משטחים, כי להבדיל מפבלו פיקאסו – לאה ניקל מציגה תמיד באופן מופשט לגמרי, ובעוצמה אבסטרקטית אליה לא חפץ פיקאסו להגיע כל ימיו. אבל – אני מעז לומר – כי למרות השוני הרב בין שתי ההתבטאויות האמנותיות של שתי העבודות הרחוקות זו מזו לא רק בטווח הזמן שאורכו כ 70 שנים – אלא גם – בדרך הביטוי עצמה , הרי שניהם שאבו את השראתם מקו משותף של מיסטיקה של עדינויות ואיזונים ואי אפשר שלא להתפעל מהצבעוניות הנועזת, מיחסי הצבעים , המרקמים והג’סטות – של שני הציירים – איש ואישה – אמנים גדולים.

“את התאוריה הנועזת שלי לגבי גירסתה של לאה ניקל ל ” עלמות מאביניון ” עלי לסייג בהודאה על כך שאני יודע היטב כי לאה מעולם לא העניקה שמות לציוריה ולאורכה של רוב הקריירה האמנותית הנפלאה שלה – סגנונה התבסס על התזת והזרמת צבע בשיטה שנקראת ” טאשיסתית ” ( TACHISME ) שאליה התוודעה כבר בשנת 1954 – ולפיה נהגה להשתמש בצבעוניות עזה על פני משטחי עבודה גדולים ובטכניקות מעורבות של חריטה, ציור באצבעות , טיפטוף ושירבוט, ובכ”ז – תמיד ידעה לבנות מתוך ה ” בלאגן ” האמנותי הזה – קומפוזיציה מאורגנת. ואף על פי כן – איני יכול שלא להתעקש על הזיקה שבין העבודות – שאותה אני חש יותר מאשר יודע – ובעיקר – כשלתדהמתי הסתבר לי כי – בסופה של דרכה – מתה לאה ניקל ב 10/9/2005 – וזה יוצא השנה בדיוק – מחרתיים – בעיצומו של חג ראש השנה העברי שלנו. ממש כמו ביום מותו של אבא !! ובמידה והתאוריה הנועזת שלי שגוייה – אני מתנצל! תודה לכולכם , שנה טובה וחג שמח !!!”.