בערב 4 בדצמבר 1996 אסף שטיירמן ז”ל בן ה־18, שהיה אמור להתגייס ליחידה מובחרת בצה”ל, יצא מביתו ליד חורשת אוסישקין בכפר סבא. למרבה הצער הוא עבר ברחוב ארלוזורוב הצמוד לחורשה ושלושה צעירים שישבו באחד הבתים במרפסת ועישנו סמים ראו אותו. לא ברור עד היום אם בין שלושת הצעירים לבין אסף ז”ל הוחלפו מילים. מה שבטוח הוא שבין השלושה נולדה באותו רגע תוכנית להרגו. להרוג אותו סתם כך. בלי סיבה. בלי תכנון מוקדם.

חורב טען בשחזור כי תיכנן בדמיונו כמה פעמים לבצע רצח מושלם מבלי להותיר עקבות, לא משנה מי הקורבן. שטיירמן נבחר במקרה, פשוט כי עבר בסביבה. “היה משהו מתגרה בהתנהגות שלו, ואז החלטתי לרצוח אותו”, אמר לחוקרים. “ראיתי בעיניים שלו שאני שונא אותו”. המניע שסיפק לחוקרים היה מצמרר: “רצחתי אותו סתם, בגלל שנאת אדם”.

השופטים כתבו בהכרעת הדין: “היה זה רצח לשם רצח. מעשה רשעות אכזרי ונתעב לשמו. ללא מניע. ללא זיק של היגיון. ללא קינטור. ללא כל סיבה נראית לעין. ללא רגש של חמלה, וללא היסוס של חרטה. ככה סתם, בערבו של יום, בשכונה פסטורלית של עיר, כנגד מי שחצה באקראי את דרכם של הנאשמים באותה עת.”