פרשת שמות | “גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.”
תעלומה ופתרונותיה | מאת דן אשכנזי, עו”ד
השבוע אנחנו מתחילים בקריאת ספר “שמות”, והפרשה הראשונה נקראת, כמובן, “שמות”. היא עוסקת בתחילת דרכו של משה רבנו, מאז לידתו ועד פנייתו הבלתי נשכחת לפרעה: “שַׁלַּח אֶת-עַמִּי “
שני עניינים יעסיקו אותנו היום בפרשה: הראשון, בריחת משה למדיין, והכרזתו התמוהה משהו “גר הייתי בארץ נוכריה”; השני, בחינה מחודשת של אסון הרעב במצרים, שהעביר לרשות פרעה ולניהול בני ישראל את כל מקנה מצרים ועושרה. הדברים קשורים זה לזה, והמסע יהיה מטלטל, וסופו האפשרי מפתיע.
נתחיל.
מתוך הפרשה בחרתי פסוק אחד קצר, שולי למדי, בו קורא משה שם לבנו בכורו, אשר נולד לו מציפורה בת כהן מדיין: “וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם: כִּי אָמַר-גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.”
כזכור ברח משה ממצרים למדיין, לאחר שהתברר לו, כי הריגת אדם מצרי על ידו איננה בגדר סוד, ופרעה מבקש להמיתו. הוא הגיע למדיין, עזר לבנות יתרו להשקות צאנן, יתרו קבל אותו למשפחתו ונתן לו את ציפורה בתו לאשה. מנישואין אלה נולד בנם.
אדרש לפסוק הזה בהמשך. אעיר כאן רק, שהוא תמוה מעט. אם מתכוון משה לכך שהוא גֵר במדיין, צריך היה לומר “כי גֵר אני בארץ נוכריה”; ואם כוונתו לעבר, כפי שאכן נראה מלשון הפסוק (גֵר הייתי), הרי לנו תמיהה: מצריים היתה ארץ הולדתו, הוא לא היה גֵר בה.
מוזר.
נעבור קצת לענייני דיומא.
לפני שנים אחדות ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעתירה לביטולו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס”ג-2003, כפי שתוקן בשנת 2007. התיקון הזה התבקש בשעתו, משום שבית המשפט העליון הביע דעתו אז, כי החוק, בניסוחו הקודם, אינו מידתי ואינו ראוי, באשר הוא מאפשר מניעה גורפת של אפשרות שהייה בישראל של מי שנישא/ה לאזרח ישראלי.
בפועל מיועד החוק, הן בגרסתו הקודמת והן בנוכחית, למניעת שהייתם בישראל של בני זוג פלשתינאים, אשר נישאו לערבים אזרחי ישראל. מניעת זכות השיבה דרך מיטת הכלולות.
החוק כאמור תוקן, ונוסח הסעיף הרלבנטי שלו עכשיו הוא :
“3ד. לא יינתן היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור… אם קבע שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, בהתאם לחוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים, כי תושב האזור או המבקש האחר או בן משפחתם עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל… לענין זה, רשאי שר הפנים לקבוע כי תושב האזור או המבקש האחר עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל, בין השאר על סמך חוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים ולפיה במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה.” (ההדגשה שלי. ד.א.)
המעניין הוא, שלמרות שלכאורה מטרת התיקון היתה צריכה להיות הקלה בנוסח הקודם, כדי שיעבור את מחסום בג”צ, הרי ההקלה מתבטאת רק בכך, שהחוק מאפשר הקמת ועדה לבחינתם של מקרים הומניטריים מיוחדים.
בכל שאר ההיבטים, אין שינוי ויש דווקא החמרה. ההחמרה העיקרית היא זו, המאפשרת למנוע שהייה בישראל של אדם, משום שבמקום ממנו הוא מגיע, “מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה.“
אין חולק על כך, שביהודה ושומרון, בוודאי בעזה, מתבצעת פעילות כזו. מכאן שניתן לסרב לכל בקשה של פלשתינאי, בלי שים לב לשאלה אם הוא עצמו או מי מבני משפחתו נטל בה חלק. אפילו הוא יוכיח כי הוא מתנגד נחרצות לפעילות כזו, עדיין הוא נכנס למסגרת המסורבים.
לא קראתי את כל פסק הדין, המשתרע על פני 232 עמודים, הספקתי רק את הכרעת הדין של השופט אדמונד לוי. הוא שייך למחנה המיעוט, 5 מתוך 11, שפסל את החוק.
היפה בעיני היה, שהשופט לוי, חובש כיפה, אגב, למי שזה משנה, לאחר שהביע דעתו נגד החוק, בעיקר בגלל ההרחבה הנ”ל, נדרש גם לענין הגדרתו כ”הוראת שעה“, כלומר אין מדובר בקביעה מוחלטת וסופית, אלא במשהו ארעי, כביכול, הנובע מהמצב הנוכחי.
שלא כמנהגם של שופטינו, הוא אומר שירה; או לפחות מצטט:
“אֵין נֶצַח גָּדוֹל מִדֶּלֶת שֶׁכָּתוּב עָלֶיהָ: סָגוּר הַיּוֹם.
לָעַד תִּהְיֶה סְגוּרָה. לֹא יִפְתְּחוּ וְלֹא יָבוֹאוּ הֲלֹם.
וְאֵין עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם. קַבֵּל אֶת הַדִּין. חֲתֹם.
לֹא יִפְתְּחוּ. לֵךְ לְבֵיתְךָ וַחֲלֹם.”
(יהודה עמיחי שירים 1962-1948)
נמשיך .
פתחנו בכך, שמשה רבנו קורא שם לבנו בכורו שנולד לו מנישואיו לציפורה בת יתרו כהן מדיין, ארץ אליה ברח ממצריים מולדתו. כזכור ברח משה ממצרים למדיין, לאחר שהתברר לו, כי הריגת אדם מצרי על ידו איננה בגדר סוד, ופרעה מבקש להמיתו.
הערתי כבר, שהפסוק תמוה מעט. אם מתכוון משה לכך שהוא גֵר במדיין, צריך היה לומר “כי גֵר אני בארץ נוכריה”; ואם כוונתו לעבר, כפי שנראה מלשון הפסוק( גֵר הייתי), הרי מצריים היתה ארץ הולדתו, הוא לא היה גֵר בה.
הפתרון שאני מציע בשלב זה, אינו במישור המקום אלא במישור הזמן:
גֵר הייתי עד אשר נשאתי את בת המקום. הארץ הזו (מדיין) היתה נוכריה לי, ועכשיו אינה כזו. עכשיו, משנשאתי אשה והולדתי ילד, אינני גֵר כאן עוד, זו ארצי.
כך אמר משה; אבל את אשר אמר, יתרו חותנו המדייני שיער ותכנן מראש. פתיחת שערי בֵּיתוֹ בפני הגֵר, היא צעד צודק. אבל מתן בִּתוֹ לאשה לו – היא צעד חכם.
לא שמעתי שרוב המחבלים המתאבדים שהתפוצצו באוטובוסים שלנו, הגיעו ליעדם מערש בתוליה של כלתם הישראלית, מנופפים בתעודת זהות כחולה. מאידך גיסא, שמעתי גם שמעתי על ערבים ישראליים למהדרין שהתארגנו בעצמם לתאי חמאס. אז על מי אנחנו באים לעבוד? על עצמנו?
את הזכות להיות שייך, מנע בית המשפט העליון מהפלשתינאים. אבל יותר משהוא פגע בהם, הוא פוגע בנו.
ולעניין זה, של אווילות, לא צריך את בית המשפט העליון. אנחנו עושים אותו דבר לפליטים הסודאנים שחותרים אלינו בדיונות סיני כדי לשטוף כלים במסעדות תל אביב.
אנחנו מרכזים אותם בגטאות בדרום תל אביב, תוך נזק לתושבים המקוריים האומללים, מונעים מהם כל עבודה מסודרת ומכבדת, ואחר כך תמהים על מעשי שוד ואונס מצד אנשים שהכלא הוא בעבורם מיטה, כלכלה ומחסה מגשם.
צר שכך. ועוד יותר: טפשי שכך. ועוד יותר: אני מתבייש בכך.
נעבור לענייננו השני בפרשה: התעלומה.
לשם כך נחזור לפרשה הקודמת,
לכאורה התגשמו חלומות פרעה כפי שפתרם יוסף: עומדות להגיע שבע שנות שובע, בעקבותיהן שבע שנות רעב. יוסף יעץ לנצל את שבע שנות השובע כדי להכין מזון לשבע שנת הרעב, הכל טוב ויפה, מצריים תנצל והכל ישוב לקדמותו.
הבה נתבונן בה שקרה בפועל:
לֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: {יד} וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה: {טו} וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: {טז} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: {יז} וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא: {יח} וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: {יט} לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: {כ} וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: {כא} וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ:
שום דבר לא חזר לקדמותו. בשנות הרעב אמנם היה די אוכל לפרנס את כל תושבי מצריים, אבל אלה נאלצו למסור את כל רכושם תמורת המזון, ובסוף, ככל הנראה בתום שבע השנים הרעות, אפילו מעט גרעינים לזריעה מחודשת לא נותרו לחקלאים, ןהם נאלצו להתחנן “וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם”.
כמה קל היה ליוסף החכם והצדיק, לשמור מעט מן הבר, מגרעיני החיטה, כדי לחלקו לעם בתום שבע שנות הרעב, למען התחלת מחזור זריעה חדש ?
אבל זו לא היתה כוונתו.
לא זו בלבד, אלא בערמומיותו נמנע גם להותיר את החקלאים בשדותיהם המקוריים. שמא תחלוף בהם מחשבה שניה על זכותם המלאה בקרקע. הוא בצע חילופי אוכלוסין נרחבים “מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ“.
קשה להאמין שיוסף פעל על דעת עצמו. קשה להאמין שבטיפשותו חילק את כל גרעיני התבואה כמזון, ולא שמר משהו לחלק כבסיס לזריעה מחודשת. אז זהו: שכן שמר. אבל את הזהב היקר הזה מכר בתמורה להחרמת אדמות מצריים, והפיכת האיכרים לאריסים.
“גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה” ?
מרגל הייתי בארץ נוכריה. מרגלו של פרעה, שהעלה אותו לגדולה, כדי לנצל את שנות הרעב להשתלטות מוחלטת על כל עושר מצריים, הפיכת תושביה לאריסים, סילוקם מבתיהם.
האם היה זה מעשה חכם ? האם הפרעונים יודו לו? בפרשות הבאות נראה.
האם היה זה מעשה של צדק ? השיבו.
שבת שלום
דני
