פ ר ש ת      ו א ר א | עו”ד דן אשכנזי

פרשתנו כוללת שבע מבין עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על מצרים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. אני מקווה ובטוח שבזכרון כולנו עולה הטפת היין המסורתית מן הכוס אל הרצפה, כדי להרחיק מאתנו את המכה וכדי שלאימא יהיה מה לנקות

רק שלוש מכות, ארבה, חושך ובכורות, נותרו לפרשה הבאה.

סיפור המכות צבעוני ומרתק, עוד מעט נגיע אליו, אבל נראה לי שאין מנוס מהתמודדות עם השאלה הפילוסופית העצומה והעצובה שמעוררת הפרשה שלנו. אמנם השאלה הזו כבר מעופשת ובלויה, אבל לעולם איננו פטורים מלעסוק בה, אולי פעם תמצא לה תשובה מניחת דעת.

“וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה” מודיע אלוהים למשה, וממשיך: 

“וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם”.

כבר ראשוני-ראשונים תהו: הכיצד ועל מה נענש פרעה, אם אלוהים עצמו הקשה את לבו, וגרם לו לסרב לדרישה “שַׁלַּח אֶת-עַמִּי”? הבחירה החופשית היא אושיה עצומה ביהדות: “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”. והנה, מפרעה, נשללה מראש הבחירה החופשית.

ההסברים, כאמור, רבים. יש שאמרו כי לגבי המכות הראשונות פרעה ביוזמתו סרב, ורק בנוספות הקשה אלוהים את לבו. יש שאמרו כי רשעתו של פרעה היתה כה גדולה, עד ששערי תשובה ננעלו בפניו מראש. יש שהקצינו רעיון זה, ואמרו שבכלל רק לבני ישראל יש אפשרות תשובה, ולגויים אין. היו שהסבירו כי הקשיית הלב היתה דרושה, כי הדרישה הגלויה של משה ואהרן היתה לחופשה של שלושה ימים במדבר, שהוא דבר מועט וקל, ופרעה עשוי היה להסכים. אילו בקשו משה ואהרן חופש לצמיתות, היה פרעה מסרב ביוזמתו. לכן לא היה פסול בהקשיית ליבו.

כל ההסברים, לעניות דעתי הדלה, לא ממש משכנעים, והבעיה נותרת בעינה.

ההסבר היחיד שמצאתי בו השנה התחלה של שכנוע, הוא של ה”ספורנו” (ר´ עובדיה ספורנו, מהמאה ה-15). הוא טוען, שהכבדת הלב לא נועדה להיות גורם חיצוני שיטה את לב פרעה לבחור בסירוב, אלא להיפך: נועדה לאפשר לו בחירה חופשית. הנה כי כן, טוען ספורנו, באופן רגיל, פרעה עלול היה להשתכנע מעוצמת המכות ולשלח את בני ישראל. אבל זו לא הייתה בחירה חופשית אמיתית, אלא מפחד הנזקים הנגרמים. כדי לאזן את הנטייה הזו, הכביד אלוהים את לב פרעה, שלא יושפע בנקל מן המכות. כך, כשאפקט המכות מאוזן ע”י אפקט הקשיית הלב, כפות המאזניים מאוזנות, ויש בחירה חופשית אמיתית.

לדעתי זה הסבר מבריק, כי טמונה בו ראיה מעמיקה של הבעיה.

נעצור רגע כדי לומר: אין כאן בעיה תיאולוגית בלבד. שאלת הבחירה החופשית מול הדטרמיניזם, ניצבת גם בפני האתיאיסט. הרי “כולנו יודעים” ששרשרת סיבתית מניעה את ההתרחשויות. כל דבר נגרם ע”י משהו. ממילא, בחירה חופשית אינה יכולה להתקיים כלל. בדוחק אפשר לומר, שבעניינים שוליים וחסרי כל משמעות, יכול אדם לבחור, כי אחת היא לו אם יבחר כך או אחרת. אבל כאשר מדובר בדבר חשוב, בחירתו מושפעת, ולפחות בדיעבד ניתן לראות, אם רק יוצגו בפנינו כל הנתונים, מה גרם לו לבחור כך ולא אחרת. גם אם נאמר שהיתה זו אישיותו, גישתו המוסרית, עדיין זו עוצבה ונבנתה ע”י גורמים שקדמו לה.

אין זו עמדה פילוסופית בלבד. המדע בנוי עליה, הפסיכואנליזה בנויה עליה. החינוך בנוי עליה. גם ההיסטוריה, ואולי אפילו האמנות.

נשוב לאיזון המושלם שהציג בפנינו הספורנו, כדי לאפשר את הבחירה החופשית.

שמעתם על חמורו של בּוּרִידָן ? לא נורא, גם אני התוודעתי אליו רק אתמול.

ז´אן בורידן חי במאה שקדמה לזו של הספורנו. הוא הציג פרדוקס כדלקמן:

חמור רעב עומד מול שתי ערמות תבן. שתיהן רחוקות ממנו במידה שוה, שתיהן זהות בגודלן ובשאר תכונותיהן. כיון שכך, אין לחמור שום סיבה לבחור דווקא באחת ולא בשניה. יוצא שהחמור יעמוד מול הערמות עד אשר ימות מרעב. 

מרוב רצון לבחירה רציונאלית, הולך החמור בדרך האי-רציונאלית ביותר.

אגב: 

בסיפורו של אסימוב “סחור סחור” (Runaround), שמופיע בספרו “אני רובוט”  מתבקש רובוט להביא חומר ממקום בו רוחשת לו סכנת כליה מקורוזיה. הרובוט מונחה לציית, אבל גם לשמור על עצמו. התוצאה היא שהרובוט נשאר במרחק קבוע מיעדו, ומקיף אותו בסיבובים, תוך שהוא הולך ונתקף קורוזיה, אשר תביא להשבתתו בסופו של דבר.

אם נשוב לענייננו, יוצא, שאם לשיטת הספורנו, כדי לאפשר בחירה חופשית, הקשה אלוהים את לב פרעה בדיוק במידה שתאזן את נטייתו להכנע למכות, הוא בכלל לא יוכל לבחור, לא בכניעה ולא בהתמרדות, והדרה קושיא לדוכתא: 

כאשר יש בחירה בין אפשרויות, היא מונעת מגורמים לבחירה באחת מהן. כלומר אין בחירה חופשית. ואם הגורמים מאוזנים, ולכאורה היה מקום לבחירה חופשית, אזי אין בחירה בכלל…

כאן המקום להעיר, שאם בחירה חופשית אינה קיימת, הניגוד לדטרמיניזם הוא כאוס. 

בבוקרי ימי שישי הייתי יוצא (לא היום…) לעשרים קילומטרים של הליכה וריצה מהבית לכפר סבא. כבר בתחילת הדרך, בין בתי הכפר עַזוּן עָתְמֶה הנושקים לכביש, עמד תמיד חמור המלחך עשבים. כנראה זה היה היום החופשי שלו גם.

אמרתי לעצמי בוקר אחד: למה לשבור את הראש בשאלות תיאורטיות ? 

לקחתי מהבית שני מלפפונים, ממש זהים מכל הבחינות. 

התקרבתי לחמור, והושטתי קדימה מלפפון בכל יד.

גם הידיים שלי שוות באורכן.

החמור, שכנראה לא שמע על בּוּרִידָן, הושיט ראשו ולקח את המלפפון הימני. אחר כך לקח את השמאלי.

חמור צרפתי, כמו זה של בּוּרִידָן, רגיל מבעליו להתלבט מול 400 סוגי גבינות.

חמור פלשתינאי לוקח מה שנותנים לו.

אבל נשוב עכשיו למכות. אולי נוכל להוסיף משו על הספורנו.

כפי שכבר הזכרנו, מודיע אלוהים למשה ואהרן מראש:

“וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה”.

כלומר, סירובו של פרעה, לא זו בלבד שידוע מראש, אלא בכלל איננו בחירה שלו. זו בחירה של אלוהים.

עם זאת, יש שני הבדלים מעניינים, אולי שוליים, בין  שבע מכות מצריים הראשונות המובאות בפרשה שלנו – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד  – לבין שלושת המכות האחרונות, שתתוארנה בפרשה הבאה:

ההבדל האחד הוא, שאמנם גם בשבע המכות “שלנו” כתוב ש”יחזק לב פרעה”, ואפילו מובהר “ וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה”, אבל לא כתוב במפורש אלוהים הוא שחיזק, בזמן אמת, את לב פרעה. יש כאן “רק” התגשמות ציפיות.

החל מהמכה השמינית, שמובאת בפרשה הבאה, “בא” נאמר מפורשות: 

“וייחזק אלוהים את לב פרעה”, וכך גם בתשיעית ובעשירית.

נניח לרגע להבדל זה, ונפנה להבדל פעוט אחר.

בכל ששת המכות שהביא הקב”ה על מצרים, חש איום ויש קיום. אין שום משא ומתן.

במכה השביעית, מכת הצפרדעים, מתקיימת שיחה, ואפילו מושג הסדר חלקי, “הסדרה”, בלשון העיוועים שלנו כיום.

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֗ן וַיֹּ֙אמֶר֙ הַעְתִּ֣ירוּ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵר֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמֶּ֖נִּי וּמֵֽעַמִּ֑י וַאֲשַׁלְּחָה֙ אֶת־הָעָ֔ם וְיִזְבְּח֖וּ לַיהוָֽה: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה לְפַרְעֹה֘ הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒ לְמָתַ֣י׀ אַעְתִּ֣יר לְךָ֗ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וּֽלְעַמְּךָ֔ לְהַכְרִית֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמְּךָ֖ וּמִבָּתֶּ֑יךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תשאַֽרְנָה: וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:
וְסָר֣וּ הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים מִמְּךָ֙ וּמִבָּ֣תֶּ֔יךָ וּמֵעֲבָדֶ֖יךָ וּמֵעַמֶּ֑ךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה:
וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לְפַרְעֹֽה:   וַיַּ֥עַשׂ יְהוָ֖ה כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת: 

בעיצומה של המכה, מתנהל מו”מ בין משה ואהרן, אלוהים ופרעה, ומושגת הסכמה חלקית: הצפרדעים תשארנה, אבל רק ביאור. מהבתים והשדות הן תעלמנה.

ננסה לקשור קשר כלשהן בין שני ההבדלים: התחזקות לב פרעה “מעצמו” בשבע המכות הראשונות,, לעומת חיזוקו המפורש ע”י אלוהים בבאות, והמו”מ שמתנהל במכה השביעית.

אני רואה זאת כך: 

בשבע המכות הראשונות פרעה בוחר לשאת את המכות ולעמוד בהן. זה אמנם כפי צפה אלוהים, אך ללא התערבותו.

אלוהים מתרשם מכוחו של פרעה, אפילו מעריך אותו. לכן, בעיצומו של העימות, הוא מציע לו מחווה. הצפרדעים ימלאו רק את היאור. מה הן כמה משאיות דלק ומזון, לעומת הסיכוי להסדרה ?

אבל פרעה לא מקבל את היד המוצעת. 

מצד שני, אלוהים חושש בפני מדרון חלקלק. היום הושג הסכם לצמצום בלוני התבערה, מחר יסתפקו בירי על אשקלון.

הגיע הזמן להכביד ממש את לב פרעה, וזה מה שהוא עושה בשלושת המכות האחרונות.

הייתי מעז להרחיק לכת, ולומר שגם זה אות כבוד מסוים לפרעה. אין לסמוך כבר רק על כך שימלא את הציפיות. יש להתערב אקטיבית. להכביד את לבו.

כדי שהמכות תתעצמנה עד שיישבר.

חזרנו, בעצם, לשיטת הספורנו.

היתה כאן בחירה חופשית. כדי שזו תתקיים, הכוחות המושכים צריכים להיות שווים.

אלוים הבחין נטיה לפשרה. פרעה נחלש. הגיע הזמן לחזק את סרבנותו, כדי שתהיה כוח שווה לחששותיו.

שבת שלום,

דני

dani2006clean@gmail.com