ד”ר אורי בית אור, הוציא ספר חדש והנה כמה מילים שכתב לכבוד הארוע
קרו בחיי
על אף שלא הייתי מודע לכך, נולדתי. זה קרה ב-1934. מאז גדלתי. בכתה א’ למדתי קרוא וכתוב – ועד היום, אני עושה זאת די טוב. בשני אלה, אני עוסק מאז. כיוון שלכתוב מפריע פחות לאחרים, אני ממשיך, כלומר, קולד; כשעושים כזאת תמיד, דבר לא מחליד.
מימים מקדם, כתב ידי קשה לקריאה; גם בגלל זה, הפכתי אותו לציור, בעיקר אבסטרקט. ובאמת אומרים שזה לא דומה לשום דבר. אני לא בטוח שיש לי מושג במה מדובר, אבל מומחה קבע שציוריי הם מושגיים. שיהיו. אם הם טובים, די לי בזה. עד שהתגייסתי, למדתי בבי”ס עממי ובתיכון שאותו גמרתי בכיתה י’ (לא היו מוכנים שאמשיך; גם זה היה להם די והותר). עם מוניטין כזה התקבלתי לסמינר למורות ולגננות (ממש כך. היה נהדר).
אחרכך התגייסתי. שירתי בנח”ל ובצנחנים שירות מאד פעיל (ומסוכן). השתחררתי והצטרפתי לקיבוץ בנגב (שכבר אז עטף את עזה). עבדתי שם במגוון עבודות; נשאתי במגוון תפקידים מרכזיים בקיבוצי, באזור, בנגב, בתנועת נוער, בתנועה הקיבוצית, ועוד). תוך כדי- נישאתי לחניק (חנה) רעייתי. יש לנו 4 בנים ו-10 נכדים, כולם לתפארת.
בתוך כל זה, כחבר קיבוץ, למדתי ציור במכון אבני (מורים מכובדים; לימודים? לא מיודעמה). הרבה אחרכך למדתי שנתיים באונ’ ת”א, סיימתי לימודי עבודה, פילוסופיה ושנתיים סוציולוגיה. כל לימודיי (כולל ימי עבודה) זכו לכיסוי מלא במלגות.
אחרכך, אולי כתגובה, בין השאר, כוננתי את מכללת הנגב ע”ש ספיר, עמדתי בראשה פעמיים, עבדתי בה בכל העבודות, כולל הכי מכובדות (כגון לנקות אסלות, לכבד רצפות). וגם הרציתי וחקרתי והייתי נציגה במגוון מוסדות.
בסוף שנות ה-70, במימון מלגות של מוסדות, נסעתי לארה”ב – ובשנתיים סיימתי לימודי דוקטורט. בשנים שאחר כך, תוך עבודה ונשיאה בתפקידים, חקרתי, כתבתי והגשתי את מחקר הדוקטורט (רכילות בקהילה קיבוצית קטנה). אחרי קבלת תואר זה המשכתי בראשות המכללה (עד שהתפטורתי לפנסיה…), בהוראה ובמחקר. בוזמנית ואחרי-, לימדתי גם באוניברסיטת ב”ג ובמכללה לחינוך בב”ש.
ב-1997 קיבוצי ואנחנו נפרדנו בלב קשה. חיינו בבאר שבע. בהדרגה, יצאתי לפנסיה. ב-2007 שבנו לכפר סבא. אני ממשיך לצייר ולערוך עשרות רבות של תערוכות (אפילו יותר). אני פעיל בקרב אמני כפר סבא ובקהילת העיר-כפר. בממ”די, כ- 2300 ציורים ועוד כמה מאות בעוד מקומות. ואני חבר בחוג היוצרים במילה כפ”ס ובהתאגדויות הארציות. כן, וכל הזמן אני ממשיך להזדקן.
לפעמים, כדי להתפאר, צריך קצת לספר שעד כה זה מה שכתבתי או/ו ערכתי: כ-6 ספרי הדרכה לתנועת נוער; כ-4 מקראות לסטודנטים במדעי החברה; כ-12 ספרוני עיון ומחקר בתחומי התמחותי האקדמית (לא כולל מחקרי על הרכילות); ספר (מונוגרפיה על איש ופרחי ארץ ישראל שלו); ספר מימרות שלי ועוד אמירות והגותות; ספר סיפורי קיבוץ לילדים של בניי; מעין כתבעט ממוחשב; סיפורי קיבוץ באתר הסיפור הקיבוצי זס”ל; ספר סיפורים וקצת כמו שירים. ספר סיפורי בדים (מחכה לדפוס); ספר ציוריי + הערותיי; 23 (ויותר) אלבומים וירטואליים של ציוריי טעונים בהארותיי; ויש עוד ספר שמתערך; ואני באמצע כמה התחלות.
קורטוב שאופייני לרע או/ו לטוב ביצירותיי
ציור
מבחינתי, גם המציאות היא חומר גלם ליצירה לציורי הבדים. כל מה שמעניק למעשה איכות של אומנות, לגיטימי. כך הם חומרים הקרויים פסולת, אשפה, נשורת, עודפים וחסרים. צריכים גם כשרים. אני מצייר במידות צנועות וראויות. ותמיד אני מונחה עלידי העיקרון הרציונלי “מה שבא לי”.
עד כמעט היום התפארתי שציורי מופשט. אמש קראתי (מה שלא היה לי עליו מושג!) שציוריי מושגיים-קונספטואליים. נוח לי בזה. למה? פשוט, אין לי מושג.
כתיבה
כל כתוביי אמת נטו. העובדות – הרבה פחות. אכן, לא כן הן. הן חומרת גלם שמשרתת בדיות. שנאמר “כמסופר-“, כלומר כל שעולה בדעתי, כל עוד היא אתי. כך, גם המציאות. היא גולמת כל מה שמעניק למעשה איכות של אומנות כגון סיפורים וכמו שירים. גם פה אני משתעשע במילים, בניקוד, בתפעול של ר”ת, שמות, עצמים, קולות ודממות, תארים ותחבירים. גם צלילים מקובלים. אני מתאר דבר פשוט כעץ בפרד”ס. וכתמיד, אני מונחה עלידי העיקרון הרציונלי “מה שבא לי”.
על סיפורים ספורים נ”ב שירים
כ-80 סיפורים (ספורים), כולל כמה שירים מצפים לקוראים. אדמה – אש בקרביי; אדם כעץ השדה, אורו בצל כנפו. יד רוחצת רגל; תווי חשמל, בשל מה תלויים הם על בלי מה? אלה שמות כמה סיפורים. השאר, שמורים הם לקוראים.
