לזכרם של מנשה חבה ז”ל, עדי אוסמן ז”ל ונועה אורבך ז”ל
מאת: אירית מרק
18 שנה לזכרו של מנשה חבה ז”ל
ביום כ”ז בניסן תשס”ב (9.4.2002) נפל מנשה בקרב בג’נין. בציון לשבח אישי, שהעניק למנשה לאחר מותו אלוף פיקוד המרכז, האלוף יצחק איתן, נכתב: “במהלך קרב קשה שהתפתח במחנה הפליטים בג’נין, חבר רס”ל מנשה לשאר הכוח שהיה נתון תחת אש וסבל מנפגעים. רס”ל מנשה חיפה על פינוי הפצועים, כשהוא יורה מנשקו האישי מעמדה נחותה, שנשלטה באש כבדה של האויב. כאשר סיים לחפות, הצטרף רס”ל מנשה לכוח חילוץ הנפגעים, ובאירוע זה נפגע ונהרג. רס”ל מנשה הפגין בלחימתו דבקות במשימה תוך חירוף נפש, אומץ לב, רעות ומסירות גדולה לחבריו. על כך מוענק לו אות ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד המרכז”.
13 חיילים נהרגו באותו אירוע במחנה הפליטים בג’נין. עם מנשה נהרגו: רס”ן עודד גולומב, סרן יעקב אזולאי, סרן דרור בר, סגן אייל יואל, רס”ר טירן ארזי, רס”ר אבנר יסקוב, רס”ר יורם לוי, רס”ל רונן אל שוחט, רס”ל עמית בוסידן, רס”ל שמואל דני מייזליש, רס”ל אייל עזורי ורס”ל אייל צימרמן.
בן עשרים-ושתיים היה מנשה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס”ל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח.
מנשה בן רחל ואמנון. נולד ב 14.12.1979 בכפר סבא. נקרא על שם סבו מצד האב. ילד שני להוריו, אח לחגית, זיוה, משה וג’ולי.
מנשה גדל בשכונת יוספטל בכפר סבא. כבר בגן הילדים התנהגותו היוותה דוגמה לכולם, והיה מתנדב לעזור לכל ילד וילדה. מגיל צעיר היה לו זיכרון מצוין. בגיל חמש וחצי כבר ידע לקרוא ואהב לקרוא עיתונים, במיוחד את כותרות החדשות ואת מדור הספורט. מנשה הקטן אהב לשחק כדורגל, והראה כשרון לא מבוטל במשחקו.
בבית-הספר היסודי ‘עציון’ היה מנשה, ‘מנש’ בפי אוהביו, תלמיד מצטיין. כך גם בחטיבת-הביניים ‘שז”ר’ ובתיכון ‘אורט שפירא’ בכפר סבא, אותו סיים בהצלחה במגמת מינהל.
בחודש יולי 1998 התגייס מנשה לצה”ל. הוא חיכה לצבא בקוצר רוח, רצה להיות רק ביחידה קרבית ואכן הגיע לחטיבת ‘גבעתי’. את הטירונות סיים כחייל מצטיין, ונשלח לקורס מ”כים. לאחר מכן נשלח לקורס סמלים והיה לסמל מחלקה. מנשה שירת בעיקר בלבנון וברצועת עזה, שם היה מפקד מוצב. לחבריו מבית שימש דוגמה ומופת, ודירבן רבים מהם להתגייס ליחידה קרבית.
את שירותו הסדיר סיים כסמל מחלקה של טירוני מחזור אוגוסט 2000. בתום הטירונות כתבו החיילים למנשה, שבינתיים השתחרר מצה”ל: “קשה למצוא דברים לכתוב שעוד לא נאמרו על דמותך ואישיותך הבלתי נשכחת… ככל שחלף הזמן הצטמצם הדיסטנס, וכך רק הערצנו אותך מיום ליום… תמיד לימדת אותנו את חשיבות ערך הרעות במחלקה. לזכותך ייאמר שהצלחת לגבש קבוצת צעירים מכל קצות המדינה למחלקה מגובשת, המקצועית ביותר בפלוגה… אנו מודים לך על ההשקעה העצומה במחלקה, ורוצים שתדע שגם כאשר עבדת מאחורי הקלעים תמיד ידענו שאתה לצידנו, ותעשה הכל בשבילנו”.
ומנשה כתב לחייליו: “אני לא אשכח לעולם 40 פרצופים מבוהלים של נערים שכרגע עזבו את הבית, מסתכלים עלי במבט מפוחד. ופתאום נופל האסימון – את אותם נערים אתה צריך להפוך ללוחמים וללמד אותם משמעת, ערכים, והכי חשוב לדאוג להם לכל דבר… עברתי איתכם תקופה ארוכה מאוד. למדתי להכיר אתכם ונקשרתי לכל אחד מכם… גיליתי שמדובר בחיילים, ובעיקר באנשים, מהטובים שיש”.
לאחר שירותו הצבאי החל מנשה לעבוד בתעשייה הצבאית. גם שם רכש במהרה חברים רבים, והיה נערץ על כולם.
בליל הסדר תשס”ב חגג מנשה עם משפחתו. למרות הפיגוע הנורא במלון ‘פארק’ הוא התעקש לקרוא את ההגדה עד הסוף, וכל המשפחה חגגה את החג כהלכתו. יומיים אחר-כך, לקראת התחלת מבצע ‘חומת מגן’, נקרא מנשה למילואים בצו 8, המילואים הראשונים שלו. הוא התגייס למילואים בתחושת שליחות, לחם בשומרון 11 ימים ברציפות וכשהתקשר הביתה הפגין, כהרגלו, ביטחון ושלווה.
זכרו של מנשה מונצח באתר האינטרנט www.menashe-haba.com.
כתבו בני המשפחה של מנשה: “עיניים בוכות, לב מדמם, הכאב בנשמה יישאר לעד! מנשה, משהו עכשיו בעולמנו חסר וזה אתה. אנחנו קמים בבוקר עם החסר, והולכים לישון איתו. אין רגע ביממה שאנחנו לא חושבים עליך… לחמת כאריה ונפלת כגיבור, בדיוק כמו שרצית… היית הראשון מכולם, היית הטוב מכולם, וכך תישאר, מנש. יישמת את כל הערכים שגדלת עליהם ואנחנו כל כך גאים בך. בדמנו תמשיך לזרום! מנש, תשמור ותחזק אותנו מלמעלה כמו תמיד!”
יהי זכרו ברוך
18 שנים לזכרה של נועה אורבך ז”ל
עברו 18 שנים. ב 17.3.2002 נפרד יניב אורבך מאחותו נועה אורבך ז”ל.
“יום חול רגיל, נערה בת 18 שמסיימת יום לימודים, עומדת עם מנת פלאפל במעבר חציה בכפר סבא ומחבל יורה לה בגב.
18 שנים של געגוע. המחשבה שהיא היתה אמורה להיות היום בת 36.
משפחת השכול היא משפחה שיש בה כאב גדול שלא נגמר.
לאחר הרצח מצאנו בחדרה של נועה את יומנה ונדהמנו ממה שכתבה. יש לנו צוואה לכולנו. מוזמנים לקרוא”.
_________________________________________________
הדברים האלה שאתם הולכים לקרוא הם יקרי ערך. אלו דברים שלמדתי על בשרי. אני לא מתיימרת לשנות את העולם, זו לא הכוונה שלי וזו תהיה נאיביות להאמין שיש סיכוי אבל, אם כל אחד יפנים קצת ומשהו בו טיפה ישתנה – בין אם זו ההתנהגות או קו המחשבה – אז כבר את שלי עשיתי.
עוד כמה שנים ילמדו את זה בספרי הסוציולוגיה. יקראו לזה ”התאוריה האורבכית”.
”אני, זה מה שאני חושב שאחרים חושבים שאני” (פרוייד) לא נראה לי. אם אני אקרין אנרגיות חיוביות מן הסתם אני אהיה בן-אדם חיובי.
השנאה ? מיותרת… חשוב לזכור שהיא בעצם לא מובילה לשום דבר. היא מעיקה,מעצבנת–שלילית…
אנרגיות שליליות תופסות יותר מקום בגוף. הן משאירות צלקות וכידוע, צלקות הן סימן מגעיל שנשאר לתמיד
תמיד…
יש מיליון (אולי קצת יותר) דרכים להפריח אנרגיות שליליות ולאו דווקא בדרכים רעות.
הדרך המועדפת עליי היא: מודעות ושליטה עצמית. להכנס אל ה-אני שלך, לשמוע מה שיש לגוף ול לב להגיד.
זה לא מסובך. באמת.
זה אומר 10 דקות ביום – עם עדיפות לבוקר, לשבת, לעצום עיניים, לחשוב, לא לחשוב, לרוקן את הראש, לאחל לעצמך דברים, לבנות ציפיות מהיום שיבוא כי היום הזה, כבר לא יחזור !
לקום עם חיוך על הפנים. בלי כעס, אפילו אם המקום שאליו אני מועד אינו הכי מלבב בעולם.
גם שם, יש את הדבר היפה הזה, שעושה נחמד. וכל העולם מלא בכאלה דברים. פשוט צריך לפקוח את העיניים ולהסתכל, זה נמצא שם וזה קיים רק צריך לראות. להעריך את הדברים הקטנים. כי הדברים הקטנים האלה בעצם כל-כך גדולים והם מה שעושים את ההבדל.
לא להסתכל על האחר ולשאוף להיות הוא. תסתכל על עצמך ותגיד תודה… תודה על האנשים שמסביב, על הדברים שמסביב. החברים, העבודה והמשפחה…
והמשפחה היא ערך עליון.
היא לא ניתנת להחלפה כמו עבודה. היא שם מהתחלה ועד הסוף ! אסור לזלזל בה. אסור אסור אסור !
מה שכן זה, שלפעמים גם נחמד וצריך לשמוע את ה- תודה הזה. זה יכול להיות נחמד. מה להפסיד מזה – אין…
אי אפשר לקנאות. זה לא בריא. לכל אחד יש את הבעיות שלו, את הכעסים וה”קריזות” שלו אבל זה, בעצם, מה שעושה אותנו בני-אדם.
מה שקנאה גורמת זה קטנוניות, אפילו תלות. צביעות שגורמת לנו להיות משהו שאנחנו לא באמת.
ותמידת יהיה אתה! כי מי שאתה אנשים יאהבו – אם אתה תאהב.
להיות משהו אחר זה יכול להיות נחמד, בש
ביל זה הקדישו יום שלם… זהו יום ה- י”ג באדר. בשאר הזמן, בדיוק כמו ביום הזה, נחשף הפרצוף האמיתי. יורדת התחפושת. השאלה היא, כמה טוב אתה מתחפש כמה אתה מוכן להשקיע ואיפה עובר הגבול הזה של מי אני באמת ?!
ואני באמת זה, איך שחונכתי, הדרך שגדלתי כי הכל מתחיל בגיל קטן, אפילו עוד לפני שאתה זוכר את עצמך.
אתה לא נולד עם אופי. נולדים עם דף ריק – לאט לאט הוא מתמלא, מתגבשות תכונות ואנרגיות.
ועד שיוולד האדם המושלם, כל מה שיש לשאוף אליו הוא כמעט שלמות.
כי להיות מושלם זה לא מושלם.
צריך לקבל את הרע כמו שהוא כי בכל רע יש טוב והטוב הוא יותר ”טוב”.
יהי זכרה ברוך
19 שנים לזכרו של ד”ר מריו אדוארדו גולדין ז”ל
ביום ראשון כ”ט בניסן תשס”א (22.04.2001) תכנן מריו להשתתף בהשתלמות בבית החולים “מאיר” בתחום חדש שהתעניין בו. הוא יצא מביתו בכפר סבא בשמונה וחצי בבוקר לכיוון תחנת האוטובוס, אחרי שהשאיר את הרכב לאשתו, ונסע בקו מספר 29. בעת שירד מהאוטובוס, בשעה תשע ורבע, עלה מולו מחבל מתאבד ופוצץ את עצמו. מריו נרצח במקום.
מריו היה ההרוג היחיד בפיגוע, בגופו בלם את עוצמת הפיצוץ ובכך מנע את סבלם וכאבם של אנשים רבים. כך, גם במותו ציווה מריו את החיים לאחרים.
בן 52 היה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר סבא. ד”ר מריו אדוארדו גולדין הניח אישה ושלושה ילדים, אח ואחות.
מריו אהב תמיד את הקשר היהודי-ציוני, ואחת משאיפותיו הייתה להגיע לארץ ישראל ולחיות בה. בהיותו פעיל בקהילה היהודית ארגן קבוצה בת יותר ממאה איש שמטרתם המשותפת הייתה לעלות לארץ ישראל. בפברואר 1977 הגיעה המשפחה הצעירה לישראל והתגוררה זמנית במרכז הקליטה בקריית אליעזר שבחיפה. בספטמבר של אותה שנה הם עברו לכפר סבא, ושם נולדה אחרי שנה הבת תמרה.
למרות קשיי הקליטה הראשונים והפרידה ממולדתם, השתלבו בטי ומריו במהירות בסגל בית החולים “מאיר” ונקלטו בחברה הישראלית בהצלחה. בשנת 1980 נולד הבן הצעיר אילן, ובאותה שנה החל מריו לעבוד ולהתמחות בתחום השיקום בבית החולים “לוינשטיין” ברעננה. הוא התמחה בשיקום ובטיפול בכאב ושאף להקים מרפאה המטפלת ומתמחה בתחום זה.
בשנת 1983 שירת מריו כחייל סדיר בצה”ל, כרופא שיקום בבית הבראה 3 בחיפה. אחר-כך, במילואים, שירת כקצין רפואה והיה ממקימי מרפאת הכאב בצריפין, ר”מ 2 (מרפאת מומחים).
בשנת 1986 נפטר אביו של מריו, ראול. בצד הצער, הגשים מריו באותה שנה את שאיפתו ופתח את מרפאת הכאב ב”לוינשטיין”, אותה פיתח וניהל מיום הקמתה. בשנת 1989 פתח את מרפאת הכאב ב”מרפאות החוץ זמנהוף” בתל אביב. בנוסף למרפאות אלו עבד מריו במרפאות פרטיות בירושלים, בחיפה, בהרצליה, ברמת גן ובכפר סבא.
מריו לא זנח את המוזיקה, והקים בארץ הרכב של מוזיקאים חובבים ששרו וניגנו מוזיקה דרום אמריקאית עממית. הם הופיעו לקהל יוצאי דרום אמריקה ברחבי הארץ.
מריו אהב את הארץ, ובמיוחד אהב טיולים ברחבי הארץ עם משפחתו. בשנת 1997 הצטרף ללשכת “הבונים החפשיים” והיה חבר פעיל בה. אוהב אדם היה, ריפא ועזר לאנשים רבים ותמיד דאג לשלומם. כמחוות ידידות, טיפל באנשים חסרי ביטוח רפואי מקהילת הכנסייה הקתולית ביפו ללא כל תמורה כספית.
בחודש דצמבר 2000 טס מריו לארגנטינה, כדי ללוות את אימו החולה בימיה האחרונים.
מריו נולד בעיר קורדובה, ארגנטינה. הוריו ברטה וראול גידלוהו באוירה מסורתית. בשנת 1954, אחרי שנולדה אחותו אדריאנה, עברה המשפחה לעיר הגדולה בואנוס איירס כדי לחפש עבודה. שם נולד בשנת 1958 אחיו הצעיר נסטור. מריו השלים את לימודיו בבית הספר היסודי בבואנוס איירס והחל שם את לימודי התיכון, אך בהיותו בן 14 חזרה המשפחה לקורדובה והוא המשיך את לימודיו בתיכון “דיאן-פונס”.
בהיותו תלמיד תיכון היה מריו פעיל בתנועת הנוער הציונית בעיר, שם לקח חלק בפעילות לגיבוש הנוער. בשנת 1965 הוא אף הצטרף עם חברים לארגון ההגנה, שם התאמנו כדי להגן על הקהילה מפני פעולות אנטישמיות.
מתוך אהבתו למוזיקה ניגן מריו בהרכב קאמרי שהיה מופיע לקהילה היהודית בקורדובה ומחוצה לה. עם השנים הוא קיבץ סביבו חברים רבים היות וניחן באוזן קשבת, והיה ידיד נאמן לרבים.
בשנת 1967 החל מריו את לימודיו באוניברסיטה הלאומית של קורדובה, בפקולטה לרפואה. גיוסו לצבא ב- 1969 קטע את לימודיו, אך שירותו היה קצר והוא חזר לספסל הלימודים כשנה אחרי הגיוס.
בפברואר 1973 נשא מריו לאישה את ביאטריס פאולינה (בטי) לבית קויפמן, אותה הכיר כנער במסגרת הפעילות החברתית בתנועה הציונית. מספר חודשים אחרי החתונה סיים את לימודי הדוקטורט והחל לעבוד כרופא בעיריית קורדובה. בשנת 1974, עם הולדת הבן הבכור אריאל, עברו לקטמרקה, שם עבד מריו בבית החולים המחוזי. שנה לאחר מכן עברו לפרובינציה לה-פמפה.
באותה תקופה החל מריו להתעניין ברפואה אלטרנטיבית ולמד אקופונקטורה. הוא היה בין הרופאים הראשונים שעסקו בתחום זה, בארגנטינה ואחר כך בישראל.
יהי זכרו ברוך
