ביום ראשון של חול המועד סוכות נפטרו במערך הריאות וטיפול נמרץ נשימתי במאיר ארבעה בני אדם ממחלת הקורונה

י, בן 73 היה דמות מכובדת בעיר טירה בה התגורר. הוא היה אב ל-6 ילדים וכמובן נכדים. הוא היה בעל עסק פעיל. אושפז בסוף אוגוסט בטיפול נמרץ ופיתח סיבוכים משמעותיים של מחלת הקורונה והנשמה מלאכותית. במהלך החודש וחצי שטופל אצלנו היו עליות ומורדות. בימים מסוימים במהלך אשפוזו בטיפול נמרץ, כאשר מצבו הרפואי היה מעט יותר טוב, בנו ניסה לעודדו ואפילו התייעץ עימו על ענייני העסק. למרות האופטימיות הוא נפטר ביום ראשון.

א’ תושב כפר סבא נפטר בגיל 72. הוא היה אדם חולה וסבל מבעיות רפואיות רבות. הוא שייך למגזר ה”חולים עם מחלות רקע” ולכן יש גורמים בחברה הישראלית שסוברים כי מותו היה בלתי נמנע בין אם מקורונה או מסיבה אחרת.

ס’ היה בן 61 במותו. נשוי ואב לחמישה ילדים. גם הוא סבל ממחלה משמעותית ברקע. יחד עם זאת הוא חי חיים מלאים ופעילים. משפחתו פרצה בזעקות שבר מחוץ לחדרי כאשר נודע להם שהוא נפטר.

ש’ היה בן 66 במותו. איש פעיל ועצמאי. הוא אושפז בבית החולים ולמחרת אשפוזו במחלקה הועבר לטיפול נמרץ שם הונשם באותו לילה. לפני שעבר לטיפול נמרץ עוד “התלוצץ עם רופאיו”, כלומר אני. הוא נפטר כעבור אחד עשר יום, ביום הראשון של חול המועד סוכות.

יום ראשון היה הקטלני ביותר שזכור לי מאז החלה המגיפה. אבל האם כמות הנפטרים ביום אחד היא זו שאמורה להשפיע עלינו? האם משנה למשפחה אם האבא האוהב והאהוב נפטר לבד או עם עוד 3 אנשים? הרבה נפטרים ביום אחד אמנם מעוררים בנו זעזוע אבל התחושה חולפת תוך זמן מועט ברגע שאנחנו מתרגלים. אם היום ימות רק אדם אחד נחשוב שמדובר ביום “קל”. אבל זה עדיין יום נורא למשפחה. יום שימשיך להיות נורא לנצח.

ביום ראשון האחרון מתו במרכז רפואי מאיר 4 אנשים ממחלה שניתן להדביר אותה. תשומת לב, זה מה שנדרש. תשומת לב והקפדה על הכללים. אם אדם עובר כביש שלא במעבר חציה הוא מסכן בעיקר את עצמו. אם אדם לא חובש מסיכה במרחב הציבורי או שאנשים מתקהלים בניגוד להנחיות הם מסכנים את הוריהם, סבא או סבתא, קרובי משפחה של חבריהם או אנשים שאינם מכירים כלל. יכול אדם לקבוע לעצמו התנהגות מסוכנת. לדוגמה עישון אינו אסור בחוק עד היום. אי הקפדה על הנחיות במחלת הקורונה מסכנת את הסובבים. לא מן הנמנע שאיפשהו במהלך שרשרת ההדבקות של י’, א’, ס, ו-ש’ היה מישהו שהתרשל ואמר “לי זה לא יקרה”. ואולי אכן לו זה לא “קרה” אבל במורד שרשרת ההדבקה זה כן “קרה” ובצורה החמורה ביותר.

אני לא פוליטקאי או סוציולוג. אני רופא שמטפל בחולי קורונה. בכל פעם שאני רואה הפרה של הריחוק החברתי שנכפה עלינו השאלה שעולה בראשי היא מי יתאשפז, יונשם ואולי ימות כתוצאה מההפרה הספציפית. בניגוד לבתי עלמין, אין לנו הפרדה של חולים שנדבקו ממגזר כזה או אחר. באותו חדר יכולים לשכב אחד ליד השני וירוסים שהתגלגלו בתפילה או הפגנה או חתונה או הלוויה או מסיבת טבע. מי שנדבקו בהם שוכבים ביחד. ביום ראשון נקבע שארבעה מתוכם כבר לא ישובו הביתה.

צוותים רפואיים שמורגלים לראות סבל וכאב שואבים את הכח מהצלחות. יום קטלני במחלקה יכול להוציא את הרוח מהמפרשים. זוכרים את תקופת פורים ופסח כשעמדתם במרפסות עם מחיאות כפיים לצוותים הרפואיים? זה היה מדהים אבל מה שאנו זקוקים לו יותר מכל זה מנוחה. מנוחה מהמחלה הזו שהורגת את המטופלים שלנו בקצב שאנחנו לא רגילים בו.

כל אחד יכול לעזור. צעירים ומבוגרים, ערבים ויהודים, חרדים וחילונים, לה פמיליה ומפגיני בלפור. התעסקו פחות עם מה מותר לה ואיך ההוא הפר את הסגר. שאלו את עצמכם על כל צעד ושעל, האם במה שאני עושה עכשיו אני מסכן את ההורים שלי? את שכני המבוגרים? אם התשובה היא לא בטוח – כנראה שזה מסכן מישהו וראוי לא לעשות. כל אחת יכולה להציל חיים. חשת לא טוב והחלטת לוותר על המפגש עם החברות למרות שעומדים בהנחיות? יכול להיות שהצלת את הסבתא של החברה שמתגוררת איתה בבית.

הצוותים הרפואיים עדיין פה. במרפאות, במרכזים הרפואיים, במחלקות הקורונה וביחידות לטיפול נמרץ. אנחנו גם נמשיך להיות פה כל עוד שנזדקק לטפל במגיפה וכמובן שגם אחרי זה בגלל מגוון בעיות ומחלות. אבל למעננו, למען החולים שעוד לא חלו ולמען אלו שעוד לא נדבקו, קיטעו את שרשרת ההדבקה. הקשיבו להנחיות הריחוק החברתי, ואז בעוד שבועיים או חודש או חודשיים, בצורה זהירה ומבוקרת נוכל לחזור לכל אותן פעילויות שאני בטוח שיחכו לנו. ומי יודע, אולי בקהל יהיו כמה ברי מזל שאתם הצלתם.