עדה רוזן גל, אומנית זכוכית העובדת בשיטות ייחודיות שהתפתחו באי מורנו ומייצרת בסטודיו שלה בכוכב יאיר חרוזים אמנותיים עם מוטיבים של צבעוניות רבה ונגיעות של פריחות בטבע, מוציאה לאור את ספרה החדש – “פריחה מאוחרת – שבילים מדברים לנו” המהווה חיבור בין עולם האומנות לעולם הצבעים
“הרומן שלי עם הזכוכית התחיל כאשר הגעתי לכנס בוונציה במסגרת עבודתי כמנהלת תחום נשימה והרדמה בחברה לציוד רפואי. היופי של ונציה עם עולם הזכוכית שפגשתי לראשונה, שהתכתב עם העולם ממנו צמחתי, הפתיע אותי. נולדתי לטבע ולחופש בקיבוץ, שהיה ממוקם בתוך יער ופריחה סביבו. שם ספגתי את אהבתי הרבה לטבע, לצבעוניות ולפריחה שסבבה אותי כל החיים. אני נזכרת כיצד התפעמתי מהצבעוניות המשתלבת עם המים ועם מעשה הזכוכית. זמן לא רב לאחר שחזרתי לארץ, נסעתי לאי מורנו בוונציה, כדי ללמוד את מלאכת הכנת החרוזים, שבדרך פלא הופכים לתכשיטים”.
כך מספרת בראיון עדה רוזן גל, אומנית זכוכית העובדת בשיטות ייחודיות שהתפתחו באי מורנו המייצרת בסטודיו הביתי שלה ביישוב כוכב יאיר חרוזים אמנותיים עם מוטיבים של צבעוניות רבה ונגיעות של פריחות בטבע. כתיבתה של עדה, הכותבת כבר מספר שנים, מחוברת לאהבותיה הראשונות. ספרה – “פריחה מאוחרת – שבילים מדברים לנו” מהווה חיבור בין שני עולמות, אחד עולם האומנות עם הצבעים המשתרגים בו והשני עולם המילים המבטאות את הסובב אותנו עם הסיפורים האישיים הבונים את היחד המגוון בארצנו.
ספרה נולד בעקבות אהבתה הגדולה לטיולים ולמפגשים, והיא מתארת בו שמונה טיולים ברחבי הארץ עם ארבעה זוגות חברים. התעלומה של הזוגות והקשרים ביניהם נפתרת רק בטיול האחרון בו קושרת עדה את כל הקצוות למארג ישראלי שלם. היא משלבת בספר בין הטבע המתגלה והסיפורים הייחודיים של כל אחד מהמטיילים. בטיולים עם החברים מתגלים לעדה הסיפורים האישיים של המטיילים. היא מבינה שסיפוריהם מקבילים לסיפורה של מדינת ישראל: מהרגע בו מוצאים חלקים נעלמים של מגילות קומראן ולרגע בו נולדת תינוקת לזוג צעירים מהעקורים באיטליה, מסיפור קבלת “אות המופת” שלא סופר במשך השנים ועד להוראה ייחודית המאפשרת לילדים להצליח לאחר שנכשלו מספר פעמים
עלילת הספר היא, למעשה, תחילתו של סיפור-טיול, השואף לפענח את הסוד של היחיד בקבוצה הקטנה באמצעות ידידות, טבע ויופי. הטיולים בספר הם בשמונה אתרים שונים ברחבי ישראל: “דרום אדום אדום”, נחל דישון ונחל אביב, אגמון החולה ומפל התנור, נצרת, הקסטל עם פריחת השקדיות וירושלים. הסיפורים המלווים את כל אחד משמונת הטיולים מאפשרים לקורא להבין את החוזק של הקהילה הקטנה העוטפת כל אחד ואחת מהם ובו זמנית יוצרת יחד אחר, גדול מהמשפחה של כל אחד.
דרכה של עדה בקיבוץ לאורך השנים הייתה מלווה בהתפכחות מהרעיון הקיבוצי בשלמותו. היא השילה ממנה רבדים רבים תוך כדי מילוי תפקידים שונים בקיבוץ. וכך היא כותבת באחד הקטעים: “התחלתי לפרום מעצמי את המחויבויות שנשאתי על כתפיי לכולם מאז נולדתי לתוך ה’ביחד’, ל’מה אומרים עלי?’ ו’האם אני בסדר’. התחלתי לראות יותר ויותר את האנשים כיחידים, כאינדיבידואלים ולא כקבוצת אנשים. זו הייתה הפריחה המאוחרת שלי. זה הרגע שהתאפשר לי לראות את עצמי, איפה אני נמצאת במעגל החיים מסביבי, מה באמת חשוב בעיני. איפה אני בחיי הפרטיים ובחיי המקצועיים”.
הוריה של עדה היו ממקימי קיבוץ דליה. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, היא נשלחה ע”י הקיבוץ ללמוד כימיה באקדמיה. הידע האקדמי שרכשה בתחום אפשר לה להשתלב בבית חרושת לדטרגנטים, ובהמשך היא התבקשה לשמש כמנהלת מערך ההסעדה. בספרה היא כותבת: “פעם בשבוע היינו מחלקים לחברי ולחברות הקיבוץ חבילות עם מצרכים טובים כמו: גבינה צהובה, חמאה, פרילי ופירות העונה. חבילה כזו הייתה צריכה להספיק לשבוע. בתפקיד תובעני וכל כך רגיש זה התחלתי לראות בעיניים מבינות את האדם ואת אינדיבידואל. לחברי הקיבוץ הוותיקים שהיו בגיל הוריי, היו אז ילדים שחיו מחוץ לקיבוץ. הם נזקקו לכמות גדולה יותר של מצרכים, על מנת שיהיה להם מה לתת לילדיהם שהגיעו לבקר. בקשותיהם נגעו לליבי וכשהבנתי שבכוחי לשנות את התמונה, התחלתי לתת חבילה נוספת לכל חבר ותיק שהיה לו צורך. כך בעצם התחלתי לראות אותי כאישיות עצמאית ולא כקבוצת אנשים, וגיליתי יופי מיוחד בשונה, ובכל אדם כפי שהוא”.
לימים למדה עדה מנהל החינוך ומנהל עסקים ונבחרה לנהל במשך כחמש שנים את “הרי אפרים” – בית ספר תיכון לארבעת הקיבוצים השוכנים באותו אזור. ספרה הראשון של עדה, “הרי אפרים-ניו יורק – סיפור אהבה”, מתבסס על מכתבים שנכתבו בינה לבין דני, בעלה היום. הוא היה בניו-יורק כשליח המרכזי של תנועת “השומר הצעיר”, ואילו היא ניהלה באותו זמן את המוסד החינוכי “הרי אפרים”
אחרי שנים עזבה עדה עם משפחתה את קיבוץ דליה, ועברה לגור בכוכב יאיר, לאחר שדני בעלה התמנה למנהל מחלקת החינוך ביישוב. זה היה הרגע בו חיברה את כל תחומי הלימוד והלכה לעבוד בחברה לציוד רפואי, שם ניהלה את תחום הנשימה וההרדמה. בספרה היא כותבת: “אני זוכרת בוקר אחד, בו נקראתי להשתתף בניתוח לב פתוח של ילד בבית החולים ‘שניידר’. הם השתמשו בפעם הראשונה בציוד החדשני של החברה. הפעם התרגשתי במיוחד, להיות באותו חדר עם אחד מהמובילים בניתוחי לב לילדים. לעשות מעקף ללב זה כמו אומנות בעיני. אם מסתכלים מלמעלה זה נראה כאילו המנתח תופר את העורק החדש מכל צדדיו כמו מצנח ומושך אותו למקומו בלב. זה הרגע שעצרתי את נשימתי, ורק רציתי לראות איך הדם חוזר לשריר הלב . היכולת הזו, אני אומרת לעצמי, מתאפשרת בזכות ‘ידי האמן’ של הפרופסור המנתח”.
נדמה שנושא היופי והאמנות באים לביטוי באישיותה של עדה וחוברים יחדיו בתחומים השונים בהם היא נוגעת. בסטודיו שבביתה בכוכב יאיר היא יוצרת ומלמדת בסדנאות אישיות את מלאכת יצירת החרוזים. בסטודיו היא מקיימת מפגשים של קבוצות קטנות בהם היא מספרת על עולם הזכוכית וממחישה אותו ע”י הדגמה ויצירה של חרוזים. כל מי שרוצה לחוות את מלאכת היצירה בזכוכית, לשמוע על ההיסטוריה של הזכוכית ולחוות איך מחרוז קטן נוצר תכשיט, הסטודיו של עדה זה המקום בו הפלא קורה.
במשך מספר שנים היא השתתפה בכמה תערוכות בארץ, כולל תערוכה בנושא פרחים שנערכה ביפו. לקראת תערוכה זו היא שיתפה פעולה עם נועם, חרש ברזל. ביצירותיה היא הציגה סדרה של פרחי טבע ולצידם חנוכיית זר הפרחים. היופי בעולמה של עדה הוא שילוב של מניפת הנוצות של הטווס שנפתחת ברגע מסוים וכשהיא מצמצמת את העיניים מתגלה הרמוניה של צבעים על כל גווניה. היופי הוא גם רגע בו המנתח מחבר את העורק ללב והילד ניצל; הוא הרגע בו היא משחקת עם הזכוכית הנוזלית ומצליחה ליצור את החרוזים ההופכים לתכשיטים והוא מתגלה ברוב עוצמתו כשהיא יוצאת לטבע לטיול והרגשת החופש עם הריחות ממלאת אותה.
