פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה בספר ויקרא, ספר שמוקדש כולו להקרבת קורבנות על גבי המזבח ולעבודת המשכן. חלק עיקרי במשכן – שעל בנייתו והקמתו קראנו בפרשות ויקהל ופקודי – היה העלאת הקורבנות על-גבי המזבח.
פרשת ויקרא סוקרת את סוגי הקורבנות השונים וכיצד יש להקריבם.

הטעם שבכל הקורבנות צריך לתת הדם והחלב על המזבח. והם אינם לאכילה בשום סוג של קורבן.

ניתן זאת להסביר במשל הבא :

סוחר אחד ישב בבית המדרש ולמד תורה. בתוך כך בא אחד לביתו לעשות אתו עסק. כשלא מצאו בבית, הלך הלה לסוחר אחר וסגר אתו את העסקה. כשחזר הסוחר הראשון מבית המדרש לביתו ונודע לו הדבר, התרגז על בני ביתו, מדוע לא קראו לו מבית המדרש.
פעם אחרת בא לביתו גובה המסים, ושוב היה האיש בבית המדרש. הפצירו בני ביתו בגובה המס להמתין, ורצו מבוהלים להביאו מבית המדרש. אמר להם בעל הבית: שוטים שכמותכם. כאשר בא אלי סוחר לעשות אתי עסק – לא מיהרתם אותי הביתה, ואילו הפעם כשבא גובה המסים, אתם מזעיקים אותי?.

נו..נו.. מה הפשט: יש מצוות עשה ויש מצוות לא תעשה, ודרושים להן כוחות מנוגדים. למצוות עשה – כוח הזריזות. למצוות לא תעשה – מידת העצלות. האדם החוטא מחליף את השיטה: נוהג בזריזות בעבירות, ובמידת העצלות לעשיית מצוות. והקורבן בא לכפר על שני סוגי העבירות. לכן מקריבים את הדם – שהוא מסמל את הזריזות, וכן את החלב – המסמל את הקרירות והעצלות.

ולסיום אנקדוטה. אנו בימי הכנות לפסח, בבדיחותא מצוטט ״נקה לא ינקה…״ ולפיכך האיש לא צריך לנקות. אולם!!! ע״פ רבי עובדיה יוסף זצ״ל ועוד גדולי ישראל נאמר: בכל הקשור להכנות לפסח ה-״אישה היא השולחן ערוך..״ כלומר מר״ן בכבודה ובעצמה ויזהר לחלוק עליה או חלילה להכעיסה בהכנות לפסח.
ולכן עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע בינהם, וכנראה שלא יגיע יש לזכור לכבד את האישה, לשמוע בקולה בכל הקשור להכנת הבית למעמד הקדוש של ליל הסדר ופסח כולו.
ומי ייתן שנזכה להבדיל בין אבק לחמץ אמיתי. ובתוך כך ננטרל את החמץ האמתי מקירבנו.

שבת שלום ומבורך

שלכם,

חזי ברזני.