“פסל לבוש בבגדים”, רעיון ישן – ביצוע חדש
בכתבה “היפסטרים כאלה עוד לא ראיתם” מיום ה’ 21.4.21 במדור אמנות ב”גלריה” כותב איתמר זהר, “האמן הצרפתי לאו קאייר מלביש פסלים עתיקים בבגדים עכשוויים בתערוכה חדשה בת”א”. דבר ראשון חיפשתי בנרות באינטרנט את האמן הצרפתי לאו קאייר בעברית וגם בתרגום לאנגלית, ולא מצאתי. אחרי חיפוש ממושך מצאתי את סיפור אותם פסלים לבושים בבגדים בכתבתו של בועז מזרחי, רק שהפעם הפסלים היו ליאו קאילרד ואלקסיס פרסני. כמובן כשחיפשתי באינטרנט את הפסל ליאו קאילרד (Leo Kailard ) מצאתי גם את האמן וגם את הפסלים.
זהר מתפעל “ הלבוש מחויט, עכשווי, מעודכן. אלה רק הדמויות שלובשות אותו, נשים וגברים, הנראות עתיקות מאוד. הניגוד הזה, בתערוכה החדשה “היפסטרים באבן” של לאו קאייר, מכוון. האמן הצרפתי, יליד 1985, מבקש לאתגר את הצופים לחשוב על ההווה ביחס לעבר שלהם”. זהר ממשיך “לפתע, דרך הבגדים, נקודת המבט שלנו משתנה באופן דרמטי ואנחנו לא יכולים שלא לראות את הפסלים האלה באור אחר, כאנשים בני ימינו שמחזירים אותנו לנקודת הכניסה שלנו לבמת ההיסטוריה העולמית”. קראתי ונזכרתי בביקורי הראשון במקסיקו.
פסל של האמן הצרפתי לאו קאייר
האמת היא ש”פסל לבוש בבגדים” הינו רעיון ישן – עם ביצועים שונים במקומות שונים בעולם.
מקסיקו היא מדינה ענקית ומסתורית, אך יצא לי להסתובב בהרבה מקומות ולחוות חוויות רבות. באחד מביקורי נתקלתי ב”סינקרטיזם” שהוא שלוב של נצרות ואמונות פגאניות. הדת נטלה משהו מן הישן ומשהו מן החדש ויצרה דרך אמונה חדשה. כל פסלי הקדושים בכנסיה הולבשו בבגדי מחלצות.
כמה מילות הסבר על מקסיקו – עשרים מיליון תיירים מבקרים במקסיקו כל שנה, מתאכסנים ב־10,000 בתי מלון, יוצאים אל 120 הפארקים הארכיאולוגיים המוכרזים מתוך כמעט 10,000 אזורים ארכיאולוגיים מוכרים ואל 123 אלף קילומטרים רבועים של שמורות טבע. הארץ הרביעית בגודלה ביבשת אמריקה (1,972,547 קילומטר רבוע) היא אחת הארצות המתוירות בעולם, ואין להתפלא על כך. מדובר בארץ מרתקת, עם נופים מגוונים עוצרי נשימה ונוף אדם ייחודי של צאצאי תרבויות עתיקות שהשאירו את רישומן עד עצם היום הזה. אוכלוסיית מקסיקו מונה כ־103 מיליון איש, כ־25 אחוז מרוכזים במקסיקו סיטי הבירה. כיום פחות מעשרה אחוזים הם אינדיאנים טהורים, והרוב הם מסטיסו – בני תערובת.
ביקרתי במקסיקו שלוש פעמים. ביחד ביליתי בה תקופה מצטברת של שלושה חודשים. פעם ראשונה טיילתי בשנת 1972.
בטיול זה בקרתי בכנסיית סנטו תומא, המשמשת מרכז לפולחנים נוצריים-אנימיסטיים. השאמנים עדיין משתמשים בה לצורכי פולחן ותפילה. כל הקדושים הנוצריים מולבשים בבגדי מחלצות צבעוניים. אסור לצלם בכנסיה לא את הקדושים ולא הטקסים.
על רצפת הכנסייה מפוזרים מחטי אורן. שפע של נרות בגדלים וצבעים שונים מאירים את פניהם של הקדושים והמאמינים. משפחות מדליקות בחרדת קודש נרות ומאזינות דרוכות למלמוליו של השמאן, תוך שתית משקה אלכוהולי ועריפת ראשי תרנגולות כדי לגרש את הרוע. הסינקרטיזם הזה הוא שלוב של נצרות ואמונות פגאניות. בכנסיה גם נערכים טקסים שונים אפופי עשן.
בכנסיה אנשים משולהבים צועקים וזזים בהנחיית השמאן. מקצבי רומבה מלווים טקסי טהרה ופולחנים דתיים. הם קתולים אדוקים, הם הולכים בימי ראשון למיסה הם לא רואים סתירה בין הדברים. הטקס מסתיים בטראנס משותף בסופו מסמן ראש האחווה סימן צלב על כפות ידי המאמינים, כהגנה מפני כניסת הרוע ופגיעת השטן.
