פרשת השבוע בהר ובחוקותי. בשנים רבות קוראים את שתי הפרשות יחדיו.
נסכם את נושאי הפרשות ונתרכז בעיקר בנושא חברתי שבהן.

בתחילת הפרשה אנו מקבלים את מצוות השמיטה ויובל. אילו מצוות אשר ניתן לקיימם רק בארץ ישראל. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים אלה היבול יהיה מופקר לכל.
ואז צופה הקב״ה את השאלה: ״מה נאכל בשנה השביעית?” ומשיב בעצמו: אתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) תתפרנסו.

שנת היובל מסמלת שחרור: כל העבדים משתחררים ושבים לביתם, וכל השדות שנמכרו חוזרים לבעלים הראשון. לפיכך, כאשר אדם מוכר שדה עליו לחשב כמה שנים יחלפו עד ליובל ולדרוש סכום הגון.
הפרשה ממשיכה בציווי לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך. וכמובן שלא! להלוות בריבית. כאשר יהודי הגיע למצב כספי נואש כל כך ומכר את עצמו לעבד בבית יהודי, על האדון להתייחס אליו כשכיר ולהעניק לו יחס נאות. הוא ישתחרר לאחר שש שנים או בשנת היובל – המוקדם מביניהם.

וכן,על פי התורה יש לעשות כל מאמץ כדי לפדות אדם שמכר את עצמו לגוי כעבד. גם אם הוא לא נפדה קודם לכן, כאשר מגיעה שנת היובל הוא יוצא לחופשי, “כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה’ אלוקיכם.”

הפרשה השניה אותה נקרא בשבת הינה בחוקותי ״אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם” כך פותחת הפרשה, “ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו” ועוד ברכות רבות, ביניהן: “ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם.”
במידה ולא תצייתו, מזהיר אותם האלוקים, אעניש אתכם קשות. ואז מופיעים פסוקי ה”תוכחה” המכילים את העונשים הצפויים, חלילה, לבני-ישראל במידה ולא יקיימו את מצוות התורה, אך הם מסתיימים בנימה אופטימית….
“גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה’ אלוקיהם.”

בסוף פרשת בחוקתי כתוב :
“וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם.”
ונשאלת השאלה כיצד עולה מחשבה בלב אדם לרמות את השני?!
ברוב הפעמים התשובה נעוצה במחשבה של האדם המרמה כי הוא מרגיש נעלה יותר, חכם יותר או גדול יותר מחברו… אולם אף פעם אין לדעת מיהו העומד מולך.
מסופר על ילד קטן בגיל 7 שנכנס לבית קפה והתיישב לו באחד השולחנות. הוא פנה אל המלצר, והמלצר ניגש אליו.
הילד שאל בנימוס את המלצר : “סליחה, כמה עולה גלידה עם קצפת וסוכריות?”.
המלצר מתחיל כבר לחשוב ש- “הלקוח הצעיר״ תופס לו מקום בשביל גלידה… הפטיר בזווית פיו בזלזול : “עשרה שקלים”.
הילד ספר שוב את מטבעות הכסף שהיו בידו, ושאל את המלצר: “וכמה עולה גלידה רגילה בלי קצפת וסוכריות?”
המלצר מתחיל לאבד את סבלנותו וסינן שוב בזלזול: “חמישה שקלים!”.
שוב הילד הפנה את מבטו אל כפות ידיו הקטנות ואמר: “אקח גלידה רגילה בבקשה”.
המלצר התרגז על “חוצפתו” של הילד הקטן ולאחר כמה דקות הביא לו המלצר את הגלידה. וזרק את החשבון בבוז על השולחן והלך משם! 
הילד ברך ואכל את הגלידה בהנאה. 
כשהמלצר ניגש לפנות ולנקות את השולחן, עלו דמעות בעיניו… על מפית קטנה השאיר הילד 10 שקלים – חמישה עבור הגלידה וחמישה נוספים לטיפ בשבילו…
לעולם אל לנו לזלזל במישהו אחר, אין לך לדעת מי הוא העומד לפניך. יהיה בעינך כגדול אף אם הוא קטן…

שבת שלום ומבורכת, חזי ברזני