הפרשה ממשיכה לדון בעניינים שנדונו בפרשה שקראנו בשבת הקודמת (במדבר) מפקדי אוכלוסין, ורישומן.
בפרשת נשא יש עוד מצוות עשה, אבל יש לזכור ולהבין כי זאת חלק מרצף הפרשות בספר במדבר העוסקות בהקמת מחנה ישראל למסע אל ארץ ישראל.
הפרשה מתחילה בהמשך העיסוק של בני שבט לוי בעבודת הקודש. ואז יש עצירה למצוות והוראות נוספות.כגון: החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה.
נושא המעילה – אנו מכירים כיום את מושג זה בשימוש במשהו שניתן בידיו של אדם שלא לצורך אליו יועד, ובכלל זה: מעילה בכסף, מעילה בסמכויות, מעילה באמון. אך התורה התכוונה לשימוש בחפץ, בהמה או ע״י ידי אדם שלא לצורך עבודת המקדש/המשכן.
עוד דנה הפרשה בנושא נזירות, אישה סוטה. והחשוב מכל לדעתי הינה הנחיית והסמכת הכוהנים לברך את בני ישראל בברכת הכהנים. וזהו הצווי השמור לכהנים גם בימים אלו. שאין לנו בית מקדש.

הפרשת מסיימת בקורבנות כל נשיא ע״פ שבטו לקורבנות במשכן, יש לשים לב על השיוויון בקורבן של כל נשיא שבט, ללמד שכולם שווים. ואין ייחוס לשום שבט. ונשאלת השאלה מדוע היה צריך לפרט כל נשיא אם הביאו כל יום את אותו הקורבן? על השאלה נענה במשל לעשיר מופלג שהיה טרוד תמיד בעסקיו המסועפים, אולם לעיסוק אחד היה לו תמיד פנאי. אם רק שמע שיש אי שם סוס מובחר בעל עבר מפואר, מוכן היה לנסוע לקצה העולם ולרכוש אותו. מעולם לא חסך בממון ובמאמצים, הכול היה כדאי כדי להאדיר ולהגדיל את אוסף הסוסים שלו. ביום מהימים שמע האיש על יריד סוסים גדול המתקיים באחת הערים הרחוקות. הוא שמע כי מדובר ביריד שבו מוצעים למכירה סוסים גזעיים במיוחד. הוא לא התמהמה, נטל שני סוסים משובחים ביותר, האחד מזן מצרי והשני סוס הודי, רתם אותם אל מרכבתו ויצא לדרך. כל עוד שלחה השמש החמימה את קרניה ורוח נעימה הרעידה קלות את רעמות הסוסים, שעטו הסוסים קדימה בהרמוניה מלאה והסבו לבעליהם מנה גדושה של נחת. אולם כשנעלמה השמש ורוח חזקה החלה נושבת ומורידה גשמי זלעפות, החלו הסוסים להתמרד. זה לימין וזה לשמאל. לא ארכה השעה והעשיר מצא את עצמו שקוע עם צמד סוסיו היקרים בשלולית מים ובוץ. בחמת זעם נטל את שוטו והחל מכה על ימין ועל שמאל, אך לשווא. הסוסים לא הצליחו לחלץ את העגלה מהבוץ. לפתע הבחין באיש זקן, היושב על עגלת קרשים עלובה רתומה לשני סוסים דלים וכחושים שנושאים בקושי את עצמם ולמרבית הפלא נשאו השניים את עגלת הקרשים בזריזות, כשהם מדשדשים קלות בבוץ וממהרים להחלץ ולהתקדם הלאה בקלילות. משתאה הביט האיש במחזה, ואז עמד וקרא: “עצור!” הזקן עצר וניגש לראות מה מבוקשו של האיש. סיפר לו העשיר על סרבנותם של סוסיו, על הבוץ ועל התקלות שבדרך. סוסיו הכחושים והדלים של הזקן נראו בעיניו שווים יותר מסוסיו העצלים והסרבנים. חייך הזקן ושאל: “מה מקורו של הסוס האפור?” “מהודו!” השיב האיש. “ומה מקורו של הסוס השחור?” “ממצרים!” באה התשובה. “עכשיו הכל ברור”, אמר הזקן, “הסוסים שלך משובחים וטובים כל אחד כשלעצמו, אך שניהם יחד לא יצלחו למלאכה. סוסיי שלי אחים הם, גדלו באותה אורווה ואכלו מאותו אבוס. וכך, כשאני מכה את האחד, מתגייס השני לעזרתו, למען לא יסבול אחיו. כך צולחים הם מסלולים ארוכים ומצליחים לצאת מביצות טובעניות. כל אחד מגייס את כל כוחותיו כדי למנוע סבל מיותר ממשנהו. לעומת זאת, סוסיך זרים זה לזה, אין האחד כואב את כאב זולתו. כך מוביל כל אחד לכיוון אחר ודואג רק לעצמו. חבר וידיד אמת עם לב רחב ועמוק, מסוגל לחוש היטב בצער חברו. כך גם שבטי ישראל : יחד עם החלוקה לשבטים,  אנו שומרים את היחודיות של כל שבט אך יחד את האחדות שללא אחד מהשבטים לא ניתן לעבוד במשכן.
יהיה רצון שנזכה לאותה אחדות של שבטי ישראל בבואם אל המשכן.

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני