מאז הפרשה הקודמת עברו ארבעים שנה, בהם נדדו בני ישראל במדבר (לאחר העונש מדיבת המרגלים), מדהים עד כמה השנה הראשונה מיציאת מצרים מתוארת לפרטים, ואילו את הקורות של עם ישראל ב 38 שנה פוגשים פעם אחת. אין לנו ציון זמן באם פרשת קורח היתה בתחילת 38 השנים או בסוף התקופה, כל שידוע לנו הוא שסיפור זה הוא היחידי המתאר את 38 השנים.
פרשת קורח מתארת את המאבק בהנהגת העם, בעיקר ההנהגה הרוחנית. שלוש קבוצות שונות חברו יחדיו וניסו להדיח את משה ולתפוס את השלטון תחתיו. מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קורח, כמה ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת. ועוד קבוצה של 250 איש מחשובי בני ישראל.
קורח ועדתו מטיחים במשה?: “כל העדה כולם קדושים” אנו בני ישראל, כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכהנים מקרב רק שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם? מדוע כל העם לא יכולים להיות במעמד של כוהנים?
בנוסף אותה עדה מערערת על מנהיגותו של משה שהבטיח להוביל אותם לארץ זבת חלב ודבש ובמקום זה הם תקועים פה במדבר, בקיצור הגיע הזמן שתניח את המפתחות…. !
משה עונה לטענה הראשונה ומבקש לערוך ניסוי שיוכיח עם מי הצדק, כל אחד מחבורתו של קורח יביא את המחתה שלו (כלי מתכת להוצאת פחמים ולטיפול באש) וכך יעשו גם משה ואהרון. בבוקר, יסמן ה’ באיזו מחתה הוא בחר וכך יוכיח את מי הוא מעדיף. הבוקר הגדול מגיע ועדת קורח ומחתות בידיה מתייצבים בפתח אוהל מועד. מולם מתייצבים משה ואהרון וכל עם ישראל עומד וצופה.
אלא שכאן הקב”ה בא ואומר “איתי לא משחקים” ובמקום להורות מיהו הנבחר מודיע למשה שהוא רוצה להשמיד כל בני ישראל. ולהשאיר רק את משה ואהרון. משה ואהרון מוחים נגד העונש מפני שהוא מכוון כלפי העם כולו ולא כנגד קבוצת המורדים הקטנה (זאת מנהיגות לשמה!!!) וה’ מקבל את דעתם.
ואז לפתע, פותחת האדמה את פיה ובולעת את קורח ועדתו, כל בני ישראל שצפו נסו מפחד שהאדמה לא תבלע גם אותם. המרד מסתיים, אך משה ואהרון עדיין לא יכולים להיות בטוחים בהנהגתם. ואז שוב מתערב ה’ והפעם הוא מחליט לסיים באופן סופי את תלונות בני ישראל על בחירת משה ואהרון למנהיגים ולשם זה עורך ניסוי שימחיש זאת : כל שבט מתבקש להביא מטה וכל שנים עשר המטות יונחו במשכן למשך הלילה. ובבוקר יפרח אחד המקלות ויסמן מיהו השבט הנבחר. בבוקר מתגלה המטה של שבט לוי כשהוא פורח, מה שמעיד באופן מוחלט על מנהיגות משה ואהרון.
פרשת קורח מזכירה סיפור: בכפר קטן שבגליל חיו בשכנות שני קנאים וצרי עין אחמד וסמיר, ולכל אחד מהם היה סוס. לסמיר היה נדמה משום מה שהשכן שלו – אחמד ״שם עין״ על הסוס שלו, הוא ראה את אחמד מסתכל על הסוס שלו בעיניים חמדניות והוא פחד ששכנו יגנוב את הסוס. כדי להגן על סוסו, החליט סמיר ‘לסמן’ אותו וקצץ לו את קצה האוזן השמאלית, כך לא יוכל אחמד לטעון שזה הסוס שלו. אך למחרת כעס כשראה שגם אחמד קצץ לסוס שלו את קצה האוזן השמאלית, בדיוק באותו מקום. ״קלטתי אותך!״ סינן סמיר, והבין שכנראה השכן החמדן באמת מעוניין בסוס שלו. אחרת למה שיקצץ לסוס את האוזן בדיוק באותו מקום שהוא קצץ?!. וזה באכזריות קצץ את זנבו של הסוס. הדם עלה לו לראש כשראה למחרת את סוסו של אחמד רועה באחו וגם הוא חסר זנב. ״קנאי חמדן וחסר בושה!״ כינה סמיר את שכנו החמדן, הלך ושבר את רגלו הימנית של הסוס.
אחר הצהרים נפגשו שניהם, אחמד וסמיר, במרכז הכפר כשרגלי הסוסים של שניהם שבורות! ״טיפשים מטופשים״, צעק לעברם שכנם הקשיש , ‘עד מתי תמשיכו להתעלל בסוסים המסכנים שלכם? עד שימותו?! סמיר קפץ וקרא: ‘ומה אעשה? שכני ה״יקר״, אחמד, ״שם עין״ על הסוס שלי, הייתי חייב לסמן אותו כדי שהוא לא יחליף אותו” .״וגם אני” קפץ אחמד, ״גם אני הבחנתי כבר מזמן שסמיר ״שם עין״ על הסוס שלי והחליט להחליף אותו בשלו, הייתי חייב לסמן אותו!…
“אתם ממש מטומטמים” התריס לעברם הקשיש ״אתם לא רואים שסוס אחד שחור וסוס אחד לבן?”
ומה חשב קורח כשהוא בא לחלוק על משה?
הוא לא חשב, הקנאה הוציאה את האדם שבו – את שיקול דעתו – מן העולם
יהי רצון שנביט על עצמינו ונשמח במה שיש לנו.
חודש תמוז טוב ומבורך
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
