מגירות זיכרון / בן גוריון 31 |אביה כץ-ממון
“הבית הינו לא רק סימן על המפה, כשם שנהר אינו רק מים. הוא המקום במרכז המצפן המקרין את חיציו לכל עבר ובו הלב נמצא. זה כוח שתמיד קורא לנו לחזור או מניע אותנו להמשיך הלאה. במקום שהבית נמצא, בו יש תקווה. העתיד מחכה והכל אפשרי…..” קטע מס. 1 מ”מילדות” סידרה של הBBC
בשנת 1946 בדיוק לפני 70 שנה, נבנה בית הורי ברחוב התקווה 24 בכפר סבא שהפך ברבות הימים לרחוב בן גוריון 31, בו גדלנו שלוש האחיות לבית רבקה וישראל כץ, אילנה אורית ואני.
לפני שמונה שנים נהרס הבית ועל יסודותיו נבנה בית דירות מפואר.
מפתחות הבית נמסרו בימים אלו לדיירים החדשים ומחזור נוסף של חיים יתחיל על אדמה זו. אחותי אורית, ובעלה דני, בתי מיכל בעלה אייל ושני נכדיי עומרי ומאיה, יגורו כאן בביתם החדש, וברבות הימים נולד בבית זה גם עידן.
את החוויות והטלטלה סביב החיים הנפלאים בבית זה, תהליך ההריסה והבניה שלו חווה אתי שלמה בעלי יום יום, לילה לילה עזר ותמך. כמו גם ילדיי ניר ענת ומיכל ומשפחותיהם.
בתערוכה זו אני סוגרת דלת ופותחת צוהר אל עתיד ורוד ואל זיכרונות חדשים
רבקה – אמי, חלוצת שנות ה-30 של המאה הקודמת, נמלטה והיא בת 16, מחיי דלות ורדיפות בעיירה הקטנה בריינסק שבפולין, עלתה לארץ ועסקה בבנייתה. מאז עלתה החיוך לא מש מפניה, היתה מלאת סיפוק ואושר מהחיים שבנתה בארץ, מהמשפחה שהקימה עם אבי.
ישראל – אבי , חלוץ, יוצא תנועת בית”ר הגשים חלום ועלה לארץ והוא בן 16, להפריח את השממה. סלל כבישים, הקים משק בשכונת אליעזר ומאוחר יותר המשיך כבעל מכון התערובת “כץ-מילר” לשרת עם שותפו וגיסו יהושע מילר את המשקים החקלאיים בסביבה.
אמא ואבא הם גיבורי התערוכה כי הם הם הבית, הם האווירה, הם החפצים, הם הסרוויסים המפוארים, הם ריח הפרחים בגינה המטופחת, הם ארוחות הערב בערבי הקיץ במרפסת המטבח, כשרוח ערבית חמימה מפיצה את הריח המתוק של לולי התרנגולות שהקיפו את ביתנו, הם הצלוחיות עם שמנת ומלפפון בריח קיץ וחלב שמן ישר מהמחלבה על שולחן המרפסת. הם ה”מחסן” של האוטו והאורווה של הסוס חביב, הם יצרו את הזיכרונות הללו ולולא הם לא הייתה משמעות מיוחדת לחיים בבית הזה דווקא, הבית ברח’ בן גוריון 31 (התקווה 24 לשעבר)
חפצי “זיכרונות” ילדותי מבית זה, הדוהים והנמוגים כעשן, הפכו לעבודות readymade, הוכנסו ואוחסנו, הודבקו וחוברו היטב למגרות שנלקחו מארונותיו. כוסו והוסתרו חלקית בגרבי ניילון חצי שקופות עם “רכבות”, כדי להמחיש ולהעצים את תחושת הזיכרון הדוהה והנעלם. מבעד ל”רכבות” מבצבצים ומציצים זיכרונות שעדיין לא נמוגו לגמרי. חלקם נתפרו בחוט ומחט, נרקמו או חוברו בסיכות תפירה.
כל פריט בתערוכה זו אותנטי ואמיתי ונלקח מהבית. יש משמעות לכל מחט, סיכה, מערוך, מגבת או עגיל בעבודות על אמי, לתמונתו של הרצל, מפתחות הבית וצירי הדלת שנשתלו בעבודות על אבי.
הידע בתפירה היא מתנה שירשתי מאימי והיא מאמה/סבתי חנה, וידע בשימוש בפטיש, שימוש במקדחה ותיקון מכשירי חשמל מתנה שירשתי מאבי.
בתערוכה תמונות בני משפחתי הקרובה ואיזכור קטן גם לסביי וסבתותיי ומשפחתי שנספתה בשואה, עדות אילמת לחלק החסר של המשפחה.
כשנפרדתי מהבית ולפני הריסתו צילמנו אחותי אורית ואני מאות אם לא אלפי תמונות. אורית במצלמתה המשובחת ואני בטלפון הנייד שלי ובאייפד. מתוך התמונות המצולמות, והחפצים הורכבה התערוכה.
חלק מהצילומים מטושטשים, ומבטאים את תחושת הזמן המתרחק והזיכרון הדוהה. אלו באים לידי ביטוי בערפול התמונות ואין הדבר גורע ואולי אפילו מוסיף לתחושת הזמן הרב שחלף מאז ימים מאושרים אלו בחיק הבית וההורים, ומעצים את תחושת הזיכרון הדהוי.
“מעולם לא שכחתי את הבית ומעולם לא שכחתי את הימים שהוא נתן לי…..ימים שבהם העולם היה חדש ומואר, ימים שבהם הייתי מוצפת באושר“.. קטע מס. 2 מ”מילדות” סידרה של הBBC
מאת: אביה ממון
