פרשת מטות נפתחת בפסוק “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'”. אנו בסוף ספר במדבר, בסוף של ארבעים שנים קשות וארץ ישראל כבר באופק.
פרשת מטות פותחת בהלכות של נדרים ושבועות והכוונה להתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו. משה מלמד את העם, להדגיש כי יש משמעות לכל מלה שאנו מוציאים וכל התחייבות או שבועה שלנו אנו מחויבים לה.
בפרשות הקודמות למדנו על ניסיון המדיינים לפגוע בבני ישראל, משה מצווה ע”י השם לצאת למלחמת נקמה בהם. משה מקבל החלטה טקטית שלא לשלוח את כל הצבא אלא רק המובחרים (אלף מכל שבט). המלחמה מוכרעת בניצחון ישראל ואלו יוצאים בשלל רב במלחמה זאת.
סיום הפרשה מביא את הסיפור של שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה. לשבטים אלו היה מקנה רב, הם התפרנסו בעיקר מרעיית צאן ולכן בכל מסע חיפשו את השטחים הראויים לגידול צאנם. והנה לאחר המלחמות עם מדיין בפרשה זו ועם האמורים בפרשה קודמת הם הראשונים לשים לב שכל האזורים שנכבשו במלחמות מעולים לגידול צאן. לכן הם באים אל משה בבקשה מאד לא שגרתית, איננו רוצים להיכנס לארץ ישראל, תן לנו להישאר בארץ הפוריה הזו.
משה מגיב בכעס (“ויקצוף משה”), כאשר הוא משווה אותם למרגלים. כמו כן בשעה ששאר שבטי ישראל ניצבים לפני אתגר הכניסה וששניים וחצי שבטים אלו רוצים לשבת בשקט ובשלווה עם משפחותיהם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. אילו, מבינים את כעסו של משה ומצהירים: “אנחנו שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, נתיישב בעבר הירדן המזרחי הפורה, אך לא ניתן לאחינו להילחם לבד, נשאיר את משפחתנו וצאננו בעבר הירדן ונצא בראש הצבא למלחמת כיבוש הארץ”. משה מקבל את הבטחתם, והם מתנחלים במקום.
פרשת מסעי מסיימת את ספר במדבר וסוקרת את כל שנות הנדודים בד בבד עם ההכנות לכניסה לארץ.
הפרשה פותחת ברשימת של כל תחנות בני ישראל במדבר, ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, ובחלק קטן מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה – בהתאם למאורעות שהתורה מבקשת להדגיש לנו.
בנוסף הפרשה מציינת את רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל.
משה רבנו, שלא ייכנס לארץ, אך כמ
נהיג אמיתי חשוב לו כל פרט בגורלם. ולכן, הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים. וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים ומה גבולות הנחלה שלהם.
לסיכום, הפרשות מדברות על מסעות, מלחמות, שלל וירושה…
ישנו סיפור על יהודי, ירא שמים ותלמיד חכם, שלפני פטירתו נתן לילדיו שני מכתבים וציווה אותם לפתוח מכתב אחד מיד לאחר הפטירה ואת המכתב השני יפתחו לאחר השבעה. וכך עשו ילדיו, לאחר יציאת הנשמה פתחו את המכתב הראשון ולתדהמתם גילו שאביהם ביקשם לקברו עם גרביים לרגליו, דבר שאסור על פי ההלכה, אך מכיוון שאבא ביקש פנו הילדים לרבנים, אולי יש היתר לכך, כי הרי זו בקשתו האחרונה של אביהם. אך לצערם לא נמצא היתר ולא נותרה להם ברירה אלא לבקש מחילה מהאבא על שלא יכלו למלא את בקשתו.
במשך השבעה כולם הביעו פליאה על בקשתו המוזרה של האבא, במיוחד לאור זה שהוא היה תלמיד חכם שיודע הלכה, ואיך מבקש דבר המנוגד להלכה. לאחר השבעה פתחו בני המשפחה את המכתב השני שכך נאמר בו ” אני מוחל וסולח לכם על כך שלא יכולתם לקיים את בקשתי האחרונה ולקבור אותי עם הגרביים, כל מה שרציתי להראות לכם הוא, בניי היקרים, שאפילו את הגרביים לא תוכלו לקחת אתכם לקבר אז אנא, אל תריבו על הירושה”.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
