אתחיל באחד מהציטוטים שאני אוהב, ומזדהה עם תוכנו, “העניין היחיד של האמן הוא ליצור איזה סוג של שלמות במונחים שלו ולא של אף אחד אחר”  – מתוך הספר “פראני וזואי” של הסופר היהודי אמריקאי ג’. ד. סלינג’ר.

“מניפסט הציור הדיגיטלי” מנסה להגדיר מהי אמנות דיגיטלית  וציור בעזרת מחשב, ולזרז את שיוכם כזרם נוסף בציור שמתפתח במהירות, וקבלת לגטימציה להשתלב באמנות הציור בישראל כולל הצגתם במוזיאונים וגלריות מובילים.

אגודת הציירים באמצעות מחשב תוקם כדי לשים תו הכשר לציור איכותי בעזרת מחשב אשר אינו נעשה מטעמים מסחריים, ויהיה ציור מאתגר, מקורי וחדשני.

“מניפסט הציור הדיגיטלי” הוא מסמך המצהיר את תפיסת עולמם של חברי קבוצות “עשרה אמנים דיגיטליים” ו”קשת אמני כפר סבא” לגבי המהפכה שעברה על הציור, והמהפכה שצריכה לעבור עליו בעתיד. לפי תפיסה זאת אנו נמצאים כיום בפתח הדור השישי של הציור הדיגיטלי, שעדיין לא זכה לתפוס מקום מכובד באמנות הישראלית כראוי לו

זהו חלק שני של המניפסט וכולל את הפרקים הבאים:

–       המונחים: ההילה, השעתוק, יצירתיות יחסית, מכפילי כוח והנרטיב-הסיפור

–       שישה דורות בציור הדיגיטלי                                                                         

המונחים: ההילה, השעתוק, יצירתיות יחסית, מכפילי כוח והנרטיב-הסיפור

המונחים: ההילה, השעתוק, יצירתיות יחסית, מכפילי כוח והנרטיב-הסיפור, הינם חמישה מונחים חדשים, הנובעים מהאפשרויות החדשות שמביאים איתם הטכנולוגיה והאינטרנט. הם חשובים להבנת האומנות היום ובעתיד.

מונחים אלו צוברים  חשיבות מהאצת השינויים בכל תחומי החיים וגם באומנות. אמנים המסתגלים לחידושים, נתרמים מהקדמה, ואילו אמנים הנרתעים משינויים, נשארים בתחום הנוחות שלהם מהעבר.

ההילה והשעתוק                                                                                                                                                                                                        ההילה והשעתוק הינם מונחים שהפילוסוף וולטר בנימין משתמש בהם במסה “יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני”, בגרמנית שם המסה –

(Das Kunstwerk im Zeitalter seiner technischen Reproduzierbarkeit)

בנימין מזכיר שטכניקות שעתוק יצירות אומנות כמו הדפס, תחריט, חיתוך עץ היו תמיד. בנימין טוען שהשעתוק הטכני הינו האפשרות להפצה קלה של עותקים זהים למקור. השעתוק הטכני הינו בבחינת שלב חדש מבחינה כמותית ואיכותית, עד שאינו מהווה רק העתקה או שכפול אלא הופך בעצמו לאומנות.

ההילה היא “תוצר ארגון היחס ליצירת האומנות”, היא תחושת “הכאן – ועכשיו, נוכחותה החד-פעמית במקום בו היא נמצאת”, והיא המאפיין של יצירת האומנות האוטונומית. ההילה הינה מושג דואלי. שכולל את הילת היצירה, אך לא פחות גם את הילת האמן.  בעידן השעתוק הטכני, טוען בנימין, אובדת ה”הילה” של יצירת האומנות. אובדן ההילה הוא סימפטום לזעזוע עמוק שעובר על האנושות בעידן חברת ההמונים, זעזוע שהשפעותיו מרחיקות לכת וחורגות מעבר לדיון באומנות; מדובר בשינוי תפיסת הזמן והחלל והאופן בו אנו חווים את המציאות, באובדן זכויות היתר של “מקור” מול “העתק”, ובערעור מושגים כ”מסורת” ו”אותנטיות”.אפשרות שעתוקה הטכני של יצירת האומנות כבר היום משנה את יחס ההמונים לאומנות, בחיבור התגובה הנהנתנית של ההמון עם התגובה הביקורתית של המומחים.

יצירתיות יחסית ויחסיות –                                                                                                                                                                            יצירתיות יחסית הינו מונח חשוב במערכות ציור אוטונומיות של העתיד. הרולד כהן השתמש בו לראשונה בשנות השמונים. “מה שאנו מכנים יצירתיות הוא מונח יחסי”, אומר כהן, ” תוכנת הציור “אהרון” הינה יצירתית יותר מכל תוכנת ציור אחרת, אך לא אחשיב אותה יצירתית באופן מוחלט עד שלא תהיה מסוגלת לשנות את התנהגותה שלה עצמה”.

“יחסיות ” לפי מילון “מילוג” היא – השוואה לגורם או לערך אחר.

מכפילי כוח

מכפילי כוח הינם לדוגמה: סנפירי רגליים לשחיין – יגבירו את מהירות שחייתו, מנוף – יגדיל את משקל המטען שאדם מניף, אופניים – יגבירו את המרחק שאדם גומא בשעה. כל אלה הינם מכפילי כוח, שיגדילו את מרחב האפשרויות של האדם המשתמש בהם. ציור דיגיטלי מאפשר לאמן לצייר עבודות מסובכות יותר בפחות זמן מאשר אמן שאינו נעזר במחשב. ברור שמחשב, תוכנות וטבלט, לא יגדילו את כשרונו של האמן. אך ברור שהציור הדיגיטלי מגדיל את מרחב האפשרויות שיש לאמן.

הנרטיב הסיפורי או ההתקבלות                                                                                                                                                                           נרטיב היא פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית. באומנות המאה התשע עשרה לנרטיב הסיפורי היה תפקיד מכריע בהערכתה של יצירת האומנות. הנרטיב נבנה במהירות או באיטיות, וכשהוא הגיע לקראת השיא, היצירה קיבלה מעמד של קדושה או של יצירת מופת. באומנות מאמצע המאה העשרים מדובר על היעלמות מודלים לינאריים, של היעלמות “הנרטיב הסיפורי” שמתקדם מההתחלה לסוף באופן הכרחי.                                                                                                                                                                                                                                           באומנות המאה העשרים ואחת,  הורחבה משמעות המונח, כך, למשל, משתמשות תאוריות פוסט-מודרניות רבות במונח זה לתיאור האופן שבו אנו מביטים על יצירת אומנות או תקופה בהיסטוריה.

המונח נרטיב מקושר להגותם של שני פילוסופים:

–      מישל פוקו, פילוסוף שמת ב1984, טען כי הדרך שבה אדם מעצב מידע היא מקור לכוח, ופיתח את תורת המיון.

–      ז’אן-פרנסואה ליוטאר,   פילוסוף פוסט- מודרניסטי, שתיאר נרטיבים חובקי כל, הבאים לתאר את המציאות בכללותה.

פוקו היה אובססיבי לגבי טקסונומיה (תורת המיון), שהיא הדרך שבה אנשים מחלקים את העולם לקטגוריות מנטליות שרירותיות כדי “לרסן את שפע הדברים הקיימים” שהמוח נדרש לקלוט ולעבד. לדבריו, כשאנו חושבים על הדברים והופכים בהם, “אנו מבינים לפתע את הקסם של מערכת נוספת או של מחשבה שונה”. פוקו לא התעניין באומנות. אך אם הוא היה מתעניין בתחום, אולי הוא היה מחלק אמנים לשתי קטגוריות: אלו שמבינים את הכוח של הנרטיב, ואלו שלא.

הציור הדיגיטלי  – 6 דורות התפתחות

אז אלו דורות יש בהתפתחות הטכנולוגית של הציור הדיגיטלי?

דור 1 – החלוצים (1956-1975) 

דור 2 – תוכנות גרפיקה פשוטות  (1975-1985)

דור 3 – תוכנות גרפיקה סטנדרטיות (1984-2021)

דור 4 – אפליקציות (1993-2021)

דור 5 – אמנות רשת  (1994-2021)

דור 6 –  בינה מלאכותית  (2019-2021)

המאמר “הציור הדיגיטלי  – 6 דורות התפתחות” מאת ישראל הרצל דן בהרחבה ומסביר בפרוט על כל אחד מהדורות, כולל הטכנולוגיות והאמנים שהובילו את המהפכה. המחבר ישמח לשלוח העתק למי שיפנה למייל: herzli99@gmail.com