איך נולדה הסידרה : הטלאי הצהוב – דיאלוג עם סמל –מאת: סבינה סעד

באחד מימי הזיכרון לשואה ולגבורה, עת שהאזנתי לאחת מתוכניות הרדיו שהוקדשו ליום זה, חשתי דחף בלתי נשלט לבטא את הנושא באמנות פלסטית.

נטלתי את הנייר הראשון שנקרה לידי ושרבטתי עליו סקיצה מהירה. לאחר שסיימתי הבחנתי שמצידו השני של הנייר מודפס ריכוז חשבון הבנק שלי (עם חריגה קטנה…). הצירוף  של סקיצה אמנותית על נייר מהבנק הביא אותי לתהות על משקלן של “הבעיות” הקטנות שלי, אל מול גורלם המר של שישה מיליון היהודים שנרצחו ע”י הגרמנים הנאצים בתקופת השואה.הסקיצה נשכחה באחת ממגירותיי למשך מספר שנים, עד ליום בו התבקשתי לאשר את השתתפותי בתערוכה קבוצתית בנושא השואה. או אז הוצאתי את הסקיצה מהמגירה, שכללתי אותה והיא הפכה להיות יצירת האמנות הראשונה שלי בנושא טעון זה. אחד המבקרים בתערוכה בה הוצגה יצירתי זו הבחין בה בדימוי שנעלם מעיניי, אם כי ייתכן והיה קבור עמוק בתודעתי כשביצעתי אותה: שמונת הצריפים שתיארתי בציור דומים לשמונת הקנים במנורת החנוכה, וארובת המשרפה היא השמש. 

כך קיבלה יצירתי משמעות נוספת: על אף ששונאינו (היוונים או הנאצים) קמו עלינו לכלותינו, 

הצלחנו אנו לשרוד.

בעקבות אותה תערוכה הוזמנתי להשתתף בתערוכה נוספת שנושאה: הטלאי הצהוב. תגובותיי הראשונות להזמנה זו היו רתיעה ופקפוק מעצם האפשרות להביע בציור על סמל כה קטן, את משמעותו הכבדה והאיומה. עם זאת, ודווקא מתוך תגובות ראשוניות אלה שלי, עלה בדמיוני הרעיון ליצירה: הגדלתי את הטלאי, כשמהגדלה אחת לשנייה הבנתי שגם אם אגדיל את הטלאי לממדיו של מגרש כדורגל – לא יספיקו ממדיו החדשים לבטא נכונה את עוצמת הזוועה שהתרחשה. 

לבסוף הגדלתי את הטלאי המקורי פי 6 מיליון (כמספר קורבנות השואה). התקבל בד שכולו שחור ובד שכולו צהוב. משתי יצירות אלה החל הדיאלוג שלי עם הטלאי, דיאלוג שהתפתח לדימויים חזותיים המבטאים את משמעותו בהקשר לצבעו, צורתו ומובנו המילולי.

דיאלוג זה הוביל אותי לעקוב אחר אירועים אנטישמיים המתרחשים היום ברחבי העולם. אמנם הטלאי הצהוב כבר איננו בשימוש ע”י ארגונים ניאו-נאצים כאלה או אחרים, עם זאת האנטישמיות מתבטאת באופנים אחרים ולצערי הרב אף הולכת ומתפשטת.

 כ דור שני להורים ניצולי שואה, אני מאמינה שעבודותיי בתערוכה זו יצליחו להעלות בקרב בני הדור הצעיר את המודעות למיגור האנטישמיות, יחד עם התקווה שהעם היהודי לא יחווה לעולם שואה נוספת.

 בלי שתכננתי זאת, הסידרה של עבודותיי על הטלאי הפכה לתערוכה הסברתית, ומאז שיצרתי אותה, הוזמנתי לתת הרצאות בבתי ספר , מוסד להשכלה  גבוהה, אירגונים וגם לפני ניצולי שואה.

מאוד חשוב לי  המשוב שאני מקבלת מהניצולים, כי הם אומרים לי שהדרך שלי כדי להנציח זיכרון השואה הוא נכון. כמו כן ראיתי שדרך הסמל , ולא דרך התמונות הקשות של אותה תקופה , אני מצליחה להעביר המשמעויות השונות של השואה, האנטישמיות אז והיום. הסידרה גם מתקבלת במוסדות חרדים , בהם לא מקובל לראות גוף של אדם עירום, ובצורה זאת אפשר להסביר ולספר גם להם. אני מקבלת המון סיפוק מהעובדה שהעבודה האמנותית שלי פורצת הגדר של האמנות עצמה ויש לה פן נוסף והסברתי כל כך חשוב.

הנוער של היום הוא דור ש “חי ” על סמלים (קוקה קולה, ליוייס, נייק ועוד ) וה”שימוש ” שאני עושה בסמל של הטלאי הצהוב והמגן דוד, מקל עליהם את ההבנה של האנטישמיות שהיה אז ו עוד קיים היום.

בבתי ספר שונים השתמשו בעבודותיי כהשראה לעבודות אמנות של התלמידים על הנושא.

 עד היום יצרתי  בסידרה  הזאת, כמאה עבודות,  והן ממשיכות להיות מוצגות במוסדות ובבתי ספר שונים בארץ.

כרגע אני מחפשת מוזאון לתרום אליו את עבודותיי, כדי שתישמרנה ותשמשנה  גם בעתיד להסברה .