בוריס לייפר – “זום אין”, “זום אאוט” במכחול / אורנה פיכמן, אוצרת התערוכה
במהלך השנים 2020-2019 שקד בוריס לייפר על שתי סדרות של ציורים לתערוכה זו: בסדרה האחת התמקד בתיאור טבע דומם של פירות, ירקות, מיני מזונות ופרחים ובשנייה בתיאור רעייתו נינה – פניה, דמותה השלמה או פרטים ממנה.
יכולת הראייה של לייפר את נינה, מושא ציוריו, מאששת סוג של ראייה חודרת חוצה גבולות וזמן. לייפר מערבל את עולמו הרגשי והחווייתי כשהוא מצייר אותה. פניה כאילו זרמו עמו ונשאו אליו את מבטם. כך יצר האמן לנינה מעין יומן חיים ויזואלי המספר על השתנותה. מסע בזמן כשכל זמן מונצח וכל הזמן. לייפר דאג שלא ליפות בציוריו את המודליסטית שלו. הוא מבצע בציוריו סוג של חקירה רוחנית-פסיכולוגית שלה, ובדרך זו הוא הופך עצמו לאמן חוקר חיים.
הרקליטוס אמר ש”לעולם איננו דורכים באותו נהר”, המים זורמים, הכל משתנה, הכל נע. כך גם תיאוריה של נינה בציורים. הם לא רק מה שנראו לאמן באופן פיזי, אלא מה שהוא הביא עימו באותו הזמן בה צייר אותה. נינה לא היתה עבורו רק מודל של מציאות חיצונית, אלא תוצר המשקף את האופן בו הוא התבונן בה באותו הרגע ממש, ומה שנגלה לעיניו דרך העין הפנימית שלו הכוללת חווייה, רגש, דמיון, נסיון אישי ומצב נפשי. אלה הם בעצם החומרים הפוטנציאליים של המציאות, ואלה הם רק חלק מהחומרים שבהם השתמש לייפר. חומרים נוספים היו המציאות החיצונית שעליה הוא התבונן וחומרי הציור בהם השתמש.
לייפר אינו רואה עצמו צייר שתפקידו להעתיק את המציאות. הוא גם איננו צייר הממציא מציאות. עבורו המציאות הפיזית שניגלית לעיניו היא מקור השראה ונקודת מוצא, היא חלק מתוך שלמות שבה הגלוי אוחז תמיד את הסמוי. כצייר הוא ינסה תמיד לחשוף את הסמוי, הנמצא במעבה הדברים הגלויים.
בשורש המילה דיוקן בשפה העיברית נמצאת גם המילה דיוק. האם הכוונה היא לצייר באופן מדויק את מה שרואים באופן גלוי במציאות, בזמן הנכון? והאם מדובר בקשר שבין דיוקן ודיוק במובן העמלני של הפעולה (לצייר בדיוק את מה שרואים), או שמא המילה דיוקן מוליכה אותנו אל המושג בשפה היוונית – דיו אייקון, שמשמעותו אומרת “כפל פנים”? דבר המחזיר אותנו להבנה שמה שנראה על פני השטח – הפנים, הוא רק המעטה של מה שנמצא מתחת לפניו – הפנים.
בבחינת כל סדרת ציורי נינה אשר הוכנה בסטודיו בביתם של בני הזוג, נמצא מרחב מנותק מהמציאות ומהזמן השוטף, שכן לייפר דאג להשאיר את הרקע סביב דיוקנה או דמותה השלמה מופשט לגמרי. בפעולה זו הוא יצר סביבה וזמן אחרים, כאלה שהם מחוץ לזמן ומעל הזמן.
לייפר בוחר לצייר את נינה, המודל האישי הקרוב אליו ביותר. תיאוריה מתאפיינים בהשפעה חזקה מאמנות הציור הבארוקי בה הושם דגש על רגשנות, דינמיות, מורכבות, מיזוג ניגודים ותנועה. הוא מתבונן בה מקרוב ומצייר כל קמט או קפל עור שבגופה תוך התחקות מדוייקת אחר הפרטים הקטנים ביותר. בנוסף יוצר לייפר דרמתיות בתיאורים על ידי משחקי אור וצל (קיארוסקורו). משחקי אור וצל מאזכרים את ציוריו של מיכאלאנג’לו מריזי דה קאראווג’ו (1557-1610), שהיה חלוץ סגנון הציור הבארוקי באיטליה. בדומה לקאראווג’ו גם לייפר פונה אל החושים, אל הרגשות, אל הדמיון, תוך שאיפה להגיע להישגים מעוררי השתאות, שיקסימו וישבו את לב הצופים ביצירותיו.
הקומפוזיציה בסדרת ציורי נינה אינה מאורגנת באופן מהודק, אלא מותירה לצופה לדמיין את שמעבר לגבולות פורמט הציור. נינה מתוארת בחושניות רבה. גופה מדגיש צורות עגולות של איברים נשיים. יש ויהיו הללו מוארים וגלויים יש ויהיו חשוכים ונסתרים.
תיאוריה של נינה מתעדים רגעים אינטימיים, המשמרים את זיכרון היווצרותם המ
משי בין דלתיים סגורות. את זמן שהותם הטעון של האמן ואישתו, המשמשת לו מודל לציור. אותם רגעים אינטימיים של יצירה שהם תמיד חשאיים ונמצאים בניגוד גמור לפומביות המחוצפת שלהם כציורים התלויים על הקיר לראווה לעין כל. בדרך זו הופך לייפר את הצופה בסדרת ציורי נינה למעין מציצן בגלוי, אשר במקום להתכופף מאחורי חור המנעול, הוא חובש את הכובע של שוחר האמנות.
ציורי המודל של לייפר מסלקים ממשטח הציור את אשליית התלת-ממד, את המימזיס. דומה שהם חותרים להגיע לאיזו הבנה אחרת של העולם החושי. בדרך זו החלל סביב דמותה של נינה מוטל בספק, כשם שהזמן יחסי ועיקרון אי-הוודאות הוא הוודאות היחידה.
השפעת סגנון הציור הבארוקי בעבודותיו של לייפר נמהלת בסגנון הפוטוריאליסטי אותו אימץ כסגנונו המוביל. בסדרת הציורים השנייה שלו בתערוכה מתוארים פירות, ירקות, סוגי מזונות אותם סידר האמן על משטחים כאלה או אחרים וכן תיאורי פרחים – בכל אלה עושה לייפר שימוש ניכר בסגנון זה. הסגנון הפוטוריאליסטי מתבטא בריאליזם צילומי כלומר: ציור שנראה כמו תצלום וברוב המקרים גם צוייר על פי תצלום. בהיות לייפר צייר רב כישרונות, מיומן וחד-עין הוא יוצר ציור מדוייק יותר מתצלום. ציור שהוא בעל חיות רבה יותר, שאיננו נתון למגבלות של עומק, שדה או פוקוס. הדבר דורש ממנו כאמן החלטה מודעת לנטוש את הנאמנות לתצלום ולהכניס פרטי צבע ותאורה, שעדשת המצלמה מבליעה מסיבות אופטיות. לסוג מהלך זה מיועד המונח היפר-ריאליזם (ריאליזם-יתר), המגדיר את יכולתו ורצונו של הצייר הצילומי לדייק עד גבול האפשר.
פירות, ירקות, סוגי מזונות ופרחים הם נושאים חביבים ומועדפים אצל ציירים היפר-ריאליסטים וכך גם אצל לייפר, משום האתגר שמציבים המרקמים המיוחדים כמו גם תרכובות הצבעים העשירות שלהם. עמידה באתגר זה הניבה אצל לייפר סדרת ציור כמעט “אכיל” ומגרה את כל החושים, כשתיאורי הפרחים במיוחד כמו היו מזמינים אותנו, הצופים בהם, להתקרב אל הפורמט, למשש ולחוש את עלי כותרתם העדינים ולשאוף מניחוחם.
העולם ההיפר-ריאלי מכחיש את הניגוד בין האמיתי לשקרי, כך גם הציורים של בוריס לייפר בשתי הסדרות המוצגות מטשטשים את הגבול שבין המציאות הממשית למציאות הוירטואלית. כפועל יוצא תנועת מכחולו על פורמט ציוריו מדמה תנועת עדשת זום של מצלמה, המתקרבת אל הדמות או אל האובייקט (מושאי הציור), או מתרחקת ממנו, במשמע: “זום אין”, “זום אאוט” – מן המאקרו אל המיקרו ולהיפך, ובאותה נשימה גם מן השלם אל הפרגמנט ובחזרה.
