הפרשה שלנו נקראת “חיי שרה”, אך מתארת את פטירתה של שרה אימנו, ללמד אותנו כי חייה של האם הראשונה של האומה העברית ואשתו של אברהם אבינו היו משמעותיים בכל שלב ואת התואר “שרה אמנו” היא הרוויחה בשל אישיותה. שרה נפטרה בגיל מאה עשרים ושבע , ואברהם מתאבל עליה ומבכה את מותה ומבקש לקבור את שרה בחברון, במערת המכפלה. בעל הנכס עפרון החתי בתחילה היה מוכן לתת לאברהם חלקת אדמה במתנה. אברהם, איש ירא שמים מבין כי “אין מתנות חינם” ומתעקש לשלם, עפרון קובע מחיר מופקע ביותר! 400 שקל כסף, אברהם לא מנהל מו”מ ומשלם לעפרון וקובר את שרה במְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה שבחברון, שלימים הופכת לאחוזת הקבר של האבות והאימהות של האומה העברית (למעט רחל אמנו שנקברת בבית לחם …פר’ וישלח). כאן שוב באה גדולתו של אברהם והבנתו כמנהיג. ואם מישהו מחפש את “נסח הטאבו” על בעלות העם היהודי על מערת המכפלה הרי זה מוצג בפרשה שחור על גבי לבן.

הפרשה ממשיכה עם יצחק אבינו, למעשה הגיע לגיל ארבעים (שלוש שנים לאחר ניסיון עקדתו) וכאן הזמן לעשות לביתו ולהמשיך את שושלת אברהם והאבות. אברהם שולח את עבדו אליעזר, תוך שהוא משביע אותו למצוא לבנו יצחק אשה ממשפחתו הגרעינית, שחיה באזור ארם (עבר הירדו). אליעזר נבוך ולא יודע כיצד ימצא נערה מתאימה ליצחק מבין כל בנות ארם. וזה פונה לאלוהים לעזרה ומקבל הארה מי תהיה כלתו של יצחק: הוא הולך עם גמליו ליד הבאר ומצפה לנערה שתציע להרוות את צימאונו. לשם מגיעה רבקה ואומרת לו – “שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה”, לא רק שהיא מרווה את צימאונו אלא מתנדבת להשקות את גמליו. אכן הארה של אליעזר באה ליידי ביטוי הלכה למעשה. רבקה מתגלית כאישה נעימה ורגישה. בנוסף היא מביאה את אליעזר לביתה כאורח וכאן מתגלה גם הייחוס המשפחתי שלמעשה יצחק ורבקה בני דודים. אליעזר מבקש בשם יצחק את ידה של רבקה ומשפחתה עונה: “נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ”, רבקה מסכימה, אליעזר לא יוצא מבית רבקה בידים ריקות וזה מחלק מתנות לרבקה ולכל המשפחה. אליעזר מלווה את רבקה במסע חזרה כשהיא יושבת על הגמל, יצחק ורבקה נפגשים ומתאהבים ממבט ראשון…

יש הרבה עניין ששמה של הפרשה “חיי שרה”, מרובה במקרי מוות. הפרשה נפתחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם וקבורתו בידי בניו (יצחק וישמעאל). בסוף-סופה של הפרשה מסופר גם על מותו של ישמעאל.

קורות הפרשה מאד מתחברים למשפטו של שלמה המלך ממגילת קהלת “ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ” ואף יתרה מכך ששמם הטוב של האנשים הללו היה איתן בחייהם! כל שכן במותם!

המידה של רבקה אמנו במשפט ” “שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה” מעידה על מידות. הסיפור אודות הרב דב בריש וַיידנפלד זצ”ל, שהיה נודע בכינוי הרב מטשעבין, היה ראש ישיבה, פוסק הלכה וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בישראל. פעם אחת שוחח הרב עם תלמידיו בענייני שידוכין. שאלוהו התלמידים: מהו הדבר העיקרי שיש לבדוק כאשר מציעים שידוך והרי הפרטים הם רבים כל כך ואיך נדע מה עיקר ומה תפל? ובכלל מה קודם למה? השיב הגאון: בשידוך יש להקפיד לבדוק שלושה דברים עקרוניים, ומה הם אותם שלושה דברים? שאלו התלמידים. ענה להם רבם: שלושת הדברים האלה הם מידות, מידות ועוד פעם מידות! אליעזר עבד אברהם לא בדק כיצד רבקה מבשלת או מנקה, לא התעניין בעיסוקיה או במקצועה של רבקה. הוא פשוט עמד, הביט וראה את מידותיה הטובות של רבקה.

אברהם אבינו לא ניהל מו”מ על נושא חומרי כמו רכישת קרקעות, אבל! על בחירת כלה ליצחק הוא לא היה מוכן להתפשר ושלח את עבדו אליעזר הרחק בכדי למצוא כלה עם מידות ראויות וכך היה.

יהי רצון בשכל יום ויום נבנה בית עם מידות טובות שכן הדבר משליך לכל הדורות.

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני