הפרשה פותחת בפסוק:” וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו-שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.”

בשעה טובה אנו מסיימים בשבת בעז״ה לקרוא את ספר בראשית. פרשת “ויחי” מספרת על סיום חייו של יעקב לאחר 17 שנה של עדנה במצרים במחיצת בנו האהוב יוסף. כמו כל אדם גדול הקרוב אל השם, חש יעקב כי בקרוב ייאסף אל אבותיו. הוא קורא לבנו יוסף ומשביע אותו כי יקבור אותו יחד עם אבותיו (אברהם ויצחק) במערת המכפלה בחברון.
בהמשך מקבל יוסף הודעה שימי אביו ספורים והפעם הוא מבקר אותו עם שני בניו – אפרים ומנשה. כשנודע ליעקב הזקן והחולה שיוסף הגיע לבקר אותו, הוא אוזר כוחות ומתיישב על המיטה ומספר לבנו את מסכת תולדות חייו. כאשר בפעם הראשונה מזכיר את רחל, אמו של יוסף ואשתו האהובה.
יעקב מבקש לברך את יוסף ואת הנכדים והנה עברו של יעקב חוזר עם נכדיו. יוסף מביא את בניו לפני יעקב, שיברך אותם. מנשה הוא הבכור ואפרים הוא הצעיר מבין שני הבנים של יוסף. יעקב שם את יד ימינו על ראשו של אפרים – הצעיר, ואת יד שמאל על ראשו של מנשה – הבכור. יוסף מתערב, ומנסה להעביר את יד ימין של יעקב מאפרים למנשה. יעקב שכמעט ואינו רואה (כמו אביו יצחק, לפניו) מתעקש. הוא מספר ליוסף כי הוא יודע שאפרים הצעיר יגבר בעתיד על אחיו המבוגר ממנו.

לאחר מכן קורא יעקב לכל בניו ומברך אותם. הברכות של יעקב הן קצרות אך סמליות: הוא בוחר בבעל חיים או בחפץ שהתכונות שלו דומות לתכונות של הבן המבורך. יהודה הוא מנהיג כפי שהאריה מנהיג את החיות. יששכר נמשל לחמור שסוחב משאות כבדים כשצריך לעבוד, וכשאין עבודה הוא נח ונהנה לרבוץ על האדמה. וכיוב… שמעון ולוי שומעים מאביהם דברים קשים, וראובן – הבכור, זוכה גם הוא למקלחת קרה מאביו. הוא מאבד את הבכורה ולא יהיה מנהיג בגלל התנהגותו בעבר. יוסף זוכה בברכה של עושר וגם בברכת המנהיגות.

עם סיום הברכות נפטר יעקב, ויוסף ואחיו מקיימים את בקשתו וקוברים אותו במערת המכפלה. גם יוסף נפטר בגיל מאה ועשר. יוסף משביע את משפחתו שיביאו את עצמותיו ארצה ומנבא לאחיו כי הם ישובו לכנען – הפעם כארץ מובטחת.

“ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז”

ראובן היה ראוי לזכות לבכורה, כהונה ומלכות, אך: “פחז כמים אל תותר” – בגלל שנהג בפזיזות לאחר מות רחל אמנו, שהחליף מיטת בלהה בלאה, כי רצה שיעקב יהיה באוהל לאה אמו, אך במעשה זה פגם בעולמות העליונים, כי כל מעשה אצל יעקב אבינו היה מחושב ומדוקדק (נלקחו ממנו הבכורה, הכהונה והמלכות). יוסף קיבל את הבכורה ושני בניו הם שני שבטים בעם ישראל, לוי קיבל את הכהונה ויהודה את המלכות. הפזיזות היא השורש לכל הנפילות ולכן יש לנהוג תמיד במתינות ובסבלנות. צריכים אנו לחשוב ולבדוק טוב לפני כל מעשה כמו שאמרו חז”ל: “סוף מעשה במחשבה תחילה”.

לאדם אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות. לא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות. האיש לא חשש מעולם לעזוב את ביתו – ביודעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר. פעם הלך האיש ליער לכרות עצים והשאיר את בנו הקטן בביתו, כשהכלב עומד לשמור עליו. כשחזר האיש מהיער והתקרב לדלת ביתו, מצא כתמי דם גדולים על הרצפה. האיש נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב, ולא היה מענה. כשניגש למיטתו, הילד לא היה שם. בפינת החדר שכב הכלב שעל פיו היו כתמי דם. חשב האב שכלבו ה’נאמן’ טרף את בנו. הוא לקח את הגרזן, ערף לכלב את ראשו וישב לבכות בקול בכי מר על מות בנו. לקול בכייתו התעורר הבן שנרדם על הספה, בא אל האב הנדהם וסיפר לו על החסד הגדול שעשה עמו הכלב היום. הוציא הילד את אביו החוצה והראה לו פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר. לולא הכלב שהציל את הבן משיני הזאב, לא היה עוד בנו בחיים. אך כעת לאב הפזיז כבר אין כלב נאמן שישמור לו על בנו.

יהי רצון שנדע לקבל ברכות גם מתוך ביקורת עצמית ולמידה. כפי שקרה עם יעקב ובניו שזכו להיות כולם שבטים על ישראל.

בברכת ״חזק חזק ונתחזק”

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני