סיימנו את חומש שמות – בו למדנו על יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה חטא העגל ובנית המשכן. ספר ויקרא נודע גם בכינויו “תורת כהנים”, מכיוון שהוא עוסק בעיקר בנושאי הקורבנות ובכהנים המשרתים במשכן. יש קורבנות שהם בגדר חובה, ויש שהם רְשות – לפי רצון המקריב וצרכיו. ספר ויקרא מתרחש כולו במסע של בני-ישראל במדבר סיני.
כבר התחלנו לקרוא בסוף חומש שמות את הנחיית השם את בני-ישראל, באמצעות משה, להקים מקום מקודש שיקשר בינם לבין השם המקום הזה מכונה “אוהל מועד” או “המשכן”.
המשכן משמש לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – תקשורת של משה רבנו עם הקב״ה, השניה – הקרבת קורבנות, בעיקר כדי לכפר על חטאים. המשכן היה למעשה “בית מקדש זמני” עד הגעתם לארץ-ישראל, אז בנו משכן קבע ובשלב הסופי נבנה בית-המקדש ע״י שלמה המלך בירושלים.
מה התרחש בתוך אוהל מועד שהיה עטוף ביריעות בד ונראה כמו אוהל גדול ומסתורי? איך ידעו הכהנים את עבודתם, ולפי אילו הוראות פעלו? אילו קורבנות הקריבו, ואיך ידע כל אדם מישראל מה ומתי צריך להקריב? כל ההוראות האלה מצויות בספר ויקרא ובפרשה שלנו – פרשת ויקרא, מפורטים סוגים שונים של קורבנות:
חשוב לציין ,שבתקופת השהייה במדבר, הקורבנות היו הדרך לקיים את שגרת החיים מבחינה דתית, לא היו נוסחי תפילות כפי שאנו רגילים היום- ולכן היום בתפילות בעיקר בשחרית ובמנחה, אנו מזכירים את הקורבנות -“כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (הושע יד ג).
אמרו ישראל:” ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים, היינו מקריבים קרבן ומתכפר לנו. ועכשיו אין בידינו אלא תפילה”.( במדבר רבה פרשה יח סימן כא).
סוגי הקורבנות שהיו מביאים הציבור שמוזכרים בפרשה:
קורבן עולָה – קורבן שמביא אדם מרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נוֹתָר ממנו דבר לכהנים.
קרבן מנחה – קורבן צמחוני. תודה ותחינה לקב”ה. מצטרף לקרבן נוסף בדרך כלל.
קרבן שְלָמים – מובא כביטוי תודה על מציאות החיים בכללה, על כך שאנחנו נושמים ופועלים וכד’. כשאדם מרגיש עוצמה כללית של שמחה ורצון להודות, אז הוא יכול להביא קרבן שלמים.
קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטְמָא, ונודע לו חטאו לאחר מכן. מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.
קורבן אָשָׁם – קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם סָפֵק האם חטאו או לא.
א´ קטנה
נאמר בפרשה: “ויקרא אל משה” ויקרא, עם א´ קטנה. התורה מעידה על גדלותו של משה רבינו. אחרי שטרח לנצח על בניית המשכן, נכנס וראה את ההיכל שלם – פתאום הרגיש לא ראוי להכנס למקום הנפלא הזה. מי אני שמגיע לי להכנס לבית השם?
לכן הקב”ה קורא אל משה ´ויקרא´ קריאה של חיבה. בלשון של מלאכי השרת. זהו משה רבינו וזה מה שאנו נדרשים ללמוד ממנו. לא להתנשא! כי כל מה שנעשה הרי זה לא מתקרב למעשה של בנין המשכן. ואם משה רבינו – עניו וצנוע, לנו כדאי ונחוץ תמיד להישאר עם הא´ הקטנה.
יהי רצון שנזכה להגיע למצב הזה של ענווה אמיתית. שנדע שלא מגיע לנו כלום ולא נדרוש מהסביבה. או אז נדע להעריך הכל ולומר תודה בשמחה. ואין חיים איכותיים יותר מנקיות הלב וענווה.
שבת שלום ומבורך.
פורים שמח.
חזי ברזני
