מהי מטרתם של מוזיאונים בכלל, ובמאה ה-21 בפרט? כיצד עליהם להתמודד עם טבעו המשתנה של הידע בעידן הנוכחי? מה על המוזיאון לעשות כדי לשרוד בתנאי התחרות החדשים, הצמצום ההולך וגובר של מקורות המימון והדימוי הציבורי הבעייתי?
כדי להישאר רלוונטיים במציאות החדשה, המוזיאונים יהיו חייבים להשתנות ולהיפתח אל החברה והסביבה שבתוכן הן נטועים.
לפני שנבחן את האתגרים שניצבים בפני המוזיאון ואת הדרכים השונות להבטיח את הישרדותו, הבה נשאל מהי מטרתם של מוזיאונים. מוזיאונים הם אחת מדרכיה של החברה לשמר את זיכרונותיה ואת עברה ולחנך את דור העתיד שלה, שבתורו יהפוך גם הוא להיות עברה.
אני מציע מודל חדש למוזיאונים , שמשלב מנהיגות חברתית ואחריות ציבורית.
מדי שנה קובעים כמה דירוגים את מיקומן של המוזיאונים בעולם. הדירוגים האלה, שנשענים על מדדים כמו איכות התערוכות ועבודות המוצגות, מספר הכתבות בעיתונות וברשתות, ומספר המבקרים, הם מהגורמים המשפיעים ביותר על מעמדם של אלפי מוזיאונים. מיקום גבוה בדירוג השנתי המתפרסם ב-The Art Newspaper , יכול למשוך אליהן אוצרים ומנהלי אמנות בעלי שם, להאיץ את גיוס התרומות ולהגדיל תקציבים.
בעשורים האחרונים מככבים בדירוג (לפי מספר המבקרים) המוזיאונים:
אבל יש תחום אחד שממנו המוזיאונים הללו נעדרים כמעט לגמרי. תחום זה מתייחס להשפעה של המוזיאון על החברה והסביבה. מדד זה מורכב מפקטורים שעד כה כלל לא נתפשו כמדד לאיכותו של המוזיאון, וגם לא נוכחים בשיח המוזיאלי: שיעור העוני בקרב המבקרים, מידת השוויון המגדרי, מאפיינים של חתירה לצדק חברתי ומאפיינים סביבתיים כמו פעולה למען הקהילה.
מחקריה של מרילין הוד (Hood) וחוקרים אחרים מלמדים כי העובדה שהמוזיאון הוא מרחב ציבורי היא אחד מגורמי המשיכה העיקריים שלו. רוב המבקרים במוזיאון מגיעים אליו בקבוצות. המוזיאון אינו רק מרחב חברתי שאנשים נפגשים בו, הוא גם מרחב שאפשר ליצור בו קשרים ולרכוש כלים לאינטראקציה חברתית. אם הרחוב הוא “חדר בהסכמה”, כהגדרתו של לואיס קאהן (Kahn), המוזיאון הוא בוודאי “בית בהסכמה”.
מחקרים אחרים מדגישים כי רוב המבקרים במוזיאון מגיעים אליו בגלל האינטראקציה החברתית שהוא מספק, וכי היא החוויה המרכזית הנשמרת בזכרונם. המסקנה מכך היא שעל המוזיאון לשאוף להגדיל את מספר ההזדמנויות שהוא מציע לחוויה חברתית עשירה ומגוונת.
לכן יש לפתח את ה”ייעוד השלישי” של המוזיאונים: פעולה למען הקהילה, בנוסף לשני הייעודים המסורתיים.
הצגת האמנות זה הייעוד הראשון; הייעוד השני – לבדל ולהצביע על אמנים בעלי כישורי אמנות מצוינים; התפנית הנדרשת להוסיף את הייעוד השלישי – מנהיגות ומחויבות חברתית.
אנחנו מחילים את הגישה התועלתנית הזאת גם על מוסדות ציבוריים שלא בהכרח צריכים להיות תועלתניים. אבל צריך לשאול בחזרה – למה אנחנו דורשים תועלת מיידית, ופחות מתמקדים בתפישה של תועלת ארוכת טווח ותהליכים עמוקים ואיטיים יותר? בגלל הגישה הזאת, מבקרים במוזיאון כיום רואים עצמם כלקוחות שצריכים לקבל מוצר, ואנחנו, אנשי האמנות כולל אוצרים ומנהלים, הינם ספקי השירות שצריכים לתת תמורה שהיא גם מדידה.
התפקיד של המוזיאונים הוא למצוא ולהצביע על אמנים בעלי כישורי אמנות מצוינים, עם יכולת להפעיל חשיבה ביקורתית בכל תחומי החיים. אמנים המסוגלים לחשוב, ולחשוב באופן ביקורתי ומאתגר, ומייצרים ידע שלא יסולא בפז גם ברמת הפרט וגם ברמת הקולקטיב.
במקרים רבים המוזיאונים כל כך מרוכזים בלהיות אוניברסליים, שהן לא רואים בכלל את העיר והסביבה שבה הם יושבים. האמנות צריכה לשנות אוריינטציה לכך שהיא תכלול את האפשרות של תרומה לקהילה ולחברה במרבית התחומים שבהם היא פועלת. זה צריך להיות שיקול חשוב, כל דיסציפלינה והדרך שבה היא יכולה להשפיע על חיי החברה והקהילה שסביבה. זה נובע גם מכך שיש הרבה מוסדות אחרים שמלמדים אמנות.
לא ברור לי לאן נעלמה המנהיגות חברתית והאחריות ציבורית של עשרות המוזיאונים האמריקאיים הפרטיים, המובילים ועתירי המשאבים בפעילות בנושא החברתי? המוזיאונים האלה הן אחד המודלים בארה”ב להצלחה אמנותית, ומדהים שהם נעדרים לחלוטין מהרשימה של השפעה חברתית.
לסיכום – לדעתי יש להוציא קריאה דחופה למוזיאונים להשתנות כדי לא לאבד רלוונטיות, ולהחליף את התפישה המסורתית של האמנות כמגדל שן, במודל אקטיבי המשלב מנהיגות חברתית ואחריות ציבורית.
