הפרשה פותחת בפסוק: “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֤ו אֶת־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֨יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ”

פרשת צו ממשיכה את הנושאים של פרשת ויקרא.וגם היא עוסקת בקורבנות. אולם, כבר מתחילת הפרשה לומדים דבר נוסף: השם מצווה את לפנות אל הכוהנים, ולתת להם הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקורבנות. אולם, בשונה מהפרשה הקודמת, זאת מיועדת לקהל יעד ייחודי – לכוהנים. פרשת ויקרא הייתה מיועדת לכולם, ואילו זו מיועדת לכוהנים. זוהי למעשה, “תכנית העבודה” של הכוהנים.

הקרבן הראשון – שמופיע בפרשה הוא “קרבן עולה”: “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ”. הקורבן מכונה כך משום שכל הבשר עולה ונשרף על גבי המזבח, והכוהנים לא אוכלים ממנו כלל. כפי שעולה ממקומות אחרים בתורה, העולה הייתה קרבן נפוץ ביותר שהוקרב מדי יום. הקרבן היומי הזה נקרא עולת התמיד והוא הוקרב פעמיים ביום, בכל יום: בבוקר ואחר הצהריים (“בין הערביים”). עולת התמיד היא גם התיאור לתופעה מעניינת נוספת. על המזבח תמיד דלקה אש, בכל יום 24/7.

הקרבן השני הוא קרבן מנחה – (מתנה), קרבן זה הינו ייחודי בכך שמרכיביו מגיעים כולם מן הצומח. הקרבן עשוי מסולת, משמן ומלבונה (צמח בשמים). בקרבן המנחה מופיע איסור שמוכר לנו היטב מחג הפסח: “לא תאפה חמץ”. מסתבר שגם כאן אסור להפוך את המנחה לחמץ!

הקרבן השלישי – זהו קרבן חטאת שנועד לכפר על חטאי האדם – עליו קראנו בפרשה הקודמת.

הקרבן הרביעי – קרבן אשם אשר תפקידו לכפר על ארבעה חטאים מסוימים – עליהם למדנו גם בפרשה הקודמת.

ולבסוף – קרבן תודה (שלמים) שאותו מביא אדם הרוצה להודות להשם על דבר מסוים ובמקרים בהם האדם נדר להביא קרבן, או החליט לתת קרבן כנדבה. מה שמיוחד בו הוא שאותו אוכל גם מי שמקריב אותו ולא רק הכוהנים. – זהו הקורבן שגם היום ניתן להופכו למציאות, בדמות של סעודות הודיה להשם, על הרבה מקרים בחיי היום יום שלנו.

חשוב לציין כי מימון הקורבנות הציבוריים (קורבן עולה/תמיד וקרבן מנחה) נדון כבר, בפרשת כי תשא, המימון נעשה ע”י כלל הציבור, בתרומה חד שנתית, של כל תושב מעל גיל 20, בשיעור של מחצית השקל.

סיום הפרשה בחנוכת המשכן, אירוע חגיגי ומרגש, שבו נחנך המשכן ועבודת הקורבנות והכוהנים מתחילה, את חנוכת המשכן חוגגים בני-ישראל שמונה ימים, אשר נקראים “ימי המילואים”, אשר בסופם הכוהנים ‘ממלאים את ידיהם’, כלומר, מוכשרים להיות כוהנים בפועל, שעובדים את עבודת המקדש.

תודה כקרבן –יש בעד מה- יש עם מי לדבר!

מסופר על בית כנסת בעיר ת״א, בו השולחן העמוס בכל טוב, ולאחר התפילה שאלו הציבור: על מה השמחה הגדולה? בעל השמחה חיכה שיברכו על הכיבוד ונטל את רשות הדיבור:

“אני רוצה להודות להשם על הנס שקרה לי אמש. חציתי את הכביש במעבר חצייה מסודר, אך רכב שנכנס לצומת שלא כחוק כמעט פגע בי. ברגע האחרון הצליח הנהג לבלום וניצלתי מתאונה”. הכל השתתפו בשמחתו בלב נרגש והודו לה’ על חסדו הגדול.

למחרת לאחר התפילה שוב פעם נערך השולחן במיני מאכל ומשקה, היום היתה זו סקרנות כפולה, יום אחרי יום נס מתרחש?! ולמי אירע הדבר?

יהודי ממתפללי בית הכנסת פתח בדבריו: “ברצוני להודות במעמד כולכם על הטובה שגמל לי השם יתברך. חציתי אתמול את הכביש בדרך לעבודה, כמנהגי מידי יום זה עשרים שנה. בסייעתא דשמיא חציית הכביש עברה בשלום, אבל אתמול הבנתי שלא צריכים לחכות לאסון כדי להודות על כך לבורא עולם”

רצוי ואפילו מומלץ שנרים עיניינו למעלה אל ברקיע ופשוט להגיד תודה לקב״ה.

שבת שלום ומבורך

פורים שמיח לאחינו בבירת ישראל ובאשר ערי ארצנו המוקפות חומה
חזי ברזני