פרשת שמיני תשפ”ב, פרשת פרה /מאת: חזי ברזני

לע”נ – מרה”ג רבי שמריהו יוסף חיים קניבסקי בן זצוק”ל זיע”א.

הפרשה פותחת בפסוק: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

המשכן נבנה בעמל רב על-ידי בני-ישראל. בפרשה הקודמת (צו), נחנך המשכן באירוע חגיגי. בפרשת שמיני מסכמים את חגיגות חנוכת המשכן, ובתום שמונה ימים הקריבו אהרון הכהן ובניו קורבנות מיוחדים לכבוד השם וכיאה למעמד. ומשם יוצאים משה ואהרן ומברכים את העם בברכה מיוחדת – “ויהי נועם ה’ עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם”.
אך בתוך השמחה, עצב גדול נופל! נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים (אולי מתוך התרגשות) להקריב “אש זרה”- שה’ לא ציווה אותם. על דבר זה הם נענשים, ויוצאת אש מלפני ה’ השׂורפת אותם למוות. צער גדול הקוטע ברגע את החגיגות. לאחר מכן, מצווה אלוהים על אהרן ובניו הנותרים שלא לנהוג דיני אבלות על הנפטרים. בעקבות ההוראה הזאת מופיע גם איסור שתיית יין ושיכר על הכוהנים העובדים במשכן, שכן היה חשש כי נדב ואביהו נכנסו לעבוד במשכן שתויי יין ובשל כך טעו בהקרבת “אש זרה”.

בפרשת שמיני קובע ה’ כללים לגבי בעלי חיים המוּתָרים או האסורים באכילה. למשל, בין הבהמות מותר לאכול חיות המַפריסוֹת פַּרסָה, שוסעות שֶסַע ומעלות גֵירה (למשל, פרה). מחיות המים מותר לאכול את בעלי סנפיר וקשְׂקֶשֶׁת. ומשֶרֶץ העוף את אלה שיש להם כרעיים מעל לרגליים, לנתר בהם (למשל, ארבה, חגב וחרגול). בין היתר נמנות החיות האסורות לאכילה: החזיר, השפן, הגמל והארנבת. כמן כן נמנים העופות והשרצים האסורים באכילה.
לא רק שאין לאכול את בעלי החי הטמאים, אלא שמגע בנבלתם או נשיאתם מביאה עמה טומאה. הלכות כשרות אלו ניתנו במיוחד לבני ישראל במעמד של קדושה בעת חנוכת המשכן, כדי להתקדש ולהידמות להשם. “כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.”

השבוע הלך לעולמו גדול הדור של ימינו, רבי שמריהו יוסף חיים קניבסקי בן זצוק”ל זיע”א.

בעוד פרשתינו דנה בנושא מעופפים המותרים לאכילה, מסופר כשעסק הרב בחיבור קונטרס ‘קרני חגבים’, נצטרך לדעת במדויק איך נראה חגב… הספר עב הכרס היה כבר ערוך כולו ומוכן לדפוס, אך הדפסתו התעכבה, זאת כי באחד הפרקים בספר הופיעה הלכה בקשר לחגב, והיה חשוב לרב לדעת בדיוק איך נראית הכנף… אך הרב לא ראה חגב מימיו, לא ידע בדיוק כיצד נראים כנפיו והיתה לו מכך עוגמת נפש. הוא ביקש שיחפשו בסמינר, אולי התמונה של החגב קיימת בספרי טבע. חיפשו ולא מצאו משהו שיעזור לו. הרב שליט”א הצטער מאוד על כך, כיון שידיעת ההלכה חייבת להיות שלמה ומדויקת… והנה, בסעודת שבת, נוחת לפתע, בדיוק אל מול פניו, לא פחות ולא יותר… חגב! הרב התבונן על החגב ובחן את כל מה שהיה צריך לראות, ואז אמר: ‘עכשיו אני כבר יודע את כל מה שברצוני היה לדעת בהקשר להלכה’. רק סיים הרב שליט”א את דבריו — ותיכף עף החגב ונעלם”. בזה הסיפור לא תם, במקביל היה זוג שהחל תהליך התקרבות, יותר נכון האישה, הבעל היה יותר סקפטי, ובאחת ההרצאות שהאישה נכחה, סופר על הרב חיים קניבסקי והחגב. האישה חוזרת לבעלה ומספרת לו וזה ישר הגיב “סתם עלילה אני זואולוג, לא ייתכן חגב שבא לבדו, הם תמיד באים בלהקות”. בעוד הבעל מסיים את המשפט וחגב נוחת בביתם….. הספק הוסר. ברוך השם וכפי שמסופר הזוג הזה מנהל בית מפואר של תורה.

יהי זכרו ברוך ושזכויותיו הרבות יגנו עלינו וישמשו סנגוריה על כל עם ישראל בפני שוכן מעונה אמן ואמן.

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני