לפני כחודש הכריזה כריסטי’ס אילו ציורים יהיו במכירות הקרובות שלה בניו יורק – כולל ציורים שיהוו רגע פרשת מים לשוק האמנות. מאז, ההכרזה התפשטה כמו אש בשדה קוצים, הרבה מעבר לתקשורת האמנותית, עם אינספור תערוכות, עיבודים וניתוחים על היצירה והאיש שעומד מאחוריה – ומדוע ה- Shot Sage Blue Marilyn של אנדי וורהול צפויה למשוך הצעות של לפחות 200 מיליון דולר.

הפעם האחרונה שיצירת אמנות בודדת יצרה שיחות רבות כאלה הייתה ב-2017, כאשר Salvator Mundi של ליאונרדו דה וינצ’י נמכרה ב- 450 מיליון דולר, כאשר עדיין מהדהדת המחלוקת האינסופית סביב האותנטיות שלה. אותנטיות לא תהיה נקודה לדיון עם מרילין של וורהול, אבל מכיוון שהיא עומדת להפוך ליצירת האמנות היקרה ביותר שנוצרה במאה ה-20 – מתחילים לסווגה כיורשת של המונה ליזה, וכן של וונוס של בוטיצ’לי.
יש הקבלות בין האקלים של ימינו לזה של תחילת שנות ה-60, אז נוצר הציור המפורסם של אנדי וורהול.

ניתן להגדיר בבטחה את וורהול כאחד האמנים הגדולים שלאחר המלחמה, אם לא העכשווי. יצירתו הרחבה והמזוהה היא ללא תחרות, נתוני המכירות שלו ב-40-50 השנים האחרונות (בקטגוריה העכשווית) גם כן, וחידת הפרסונה שלו – אישיותו השזורה באמנותו – היא נקודת מחלוקת מתמשכת. למרות שהיתה קצת ירידה במהלך השנים האחרונות במונחים של סכומי מכירות, וורהול אף פעם לא באמת יוצא מהאופנה, וקיבל תשומת לב לאחרונה, בצורת סרט תיעודי חדש של נטפליקס. הסרט בישר את עלייתו מחדש של הכוכב של וורהול . עם זאת, עם תג מחיר של 200 מיליון דולר, Shot Sage Blue Marilyn מייצגת יותר מעוד יצירה בעלת פרופיל גבוה שנמכרת הנוגעת בעיקר לאליטת האמנות המיליארדרית, ובדומה להוצאות המדינה או למאזן של תאגיד ציבורי. המחיר הגבוה משפיע גם על הציבור הרחב.

אמנם וורהול הוא שם מוכר בכל בית, אבל לא תמיד ברור מדוע הוא כה מוערך ומה הפך אותו למהפכני כל כך – ואין לזה תשובה אחת, וזו הסיבה שהוא עדיין דמות כל כך שנויה במחלוקת. הוא מייצג בו זמנית הכל וכלום, עבודתו הייתה מקורית אך שטוחה, הוא היה דתי וגם חומרני. ועם כל הפרדוקסים הללו, הוא תפס בשלב מוקדם את המסלול שאליו הולך העולם הפוסט-מודרני, ואולי הגיע לשיאו ברגע זה ממש בזמן.

ארה”ב של שנות ה-50 וה-60 הייתה טורנדו של שינויים, של מהפך חברתי, דתי ואידיאולוגי. החברה המערבית, עם העם האמריקני בראשה, השתחררה ונפטרה מפרדיגמות מיושנות -החלוציות נגמרה, מבנה המשפחה השתנה, נופי העיר השתנו. עם זאת, במקביל, היא הייתה צריכה למלא את החלל המתהווה במערך חדש של ערכים, אידיאלים ואלילים, מסורות וטקסים. לאחר עשרות שנים של מלחמה, ועל רקע המלחמה הקרה, אמריקה חשבה שמצאה הגשמה בעושר קפיטליסטי, נושאים הראויים לסגידה כאייקונים של סלבריטאים ללא רבב, ובקהילה בצרכנות משותפת.

אנדי וורהול היה תוצר של המעבר הזה, והוא הכריז על אמונותיו בתקופה שבה אוכלוסייה מודאגת עדיין זכרה את הערכים הישנים ולא הייתה רגועה לגבי הופעתם של אידיאלים חומרניים כאלה. מטבע הדברים, וורהול היה גם הכוח המניע מאחורי יצירת אמנות למוצרים, תוך שהפיל את העקרונות שליוו את האמנות עד כה, כי שום דבר לא יכול להתעלות מעל ההון והצריכה בעולם החדש הזה. כעת, שישים שנה מאוחר יותר, החזון של וורהול מגיע לשיא, החברה בנויה על עצם האתיקה שהוא דמיין. החששות הראשוניים התנדפו לאוויר.

לכן וורהול הוא וישאר דמות האמנות המובילה של זמננו – לפחות כל עוד דת הצרכנות נמשכת. אולי זו הייתה כוונתו ואולי לא, אבל הוא היה הראשון שהרים מראה ושר מזמורים בהשתקפותה. ובגלל זה Shot Sage Blue Marilyn הוא לא היורש של המונה ליזה או ונוס, אלא זה של Salvator Mundi הנ”ל. היא לא דוגמה ליופי נשי, אלא של אלוהות מודרנית – אלוהות צרכנית, שמטבע הדברים חייבת להיות בה תג מחיר: 200 מיליון דולר.

About a month ago, Christie’s announced the partial roster of its upcoming New York marquee sales – including a lot that will represent a watershed moment for the art market. Ever since, the announcement spread like wildfire, way beyond art media, with countless expositions, elaborations, and analyses about the artwork and the man behind it – and why Andy Warhol’s Shot Sage Blue Marilyn is expected to attract bids of at least $200 million.

The last time a single artwork generated as much conversation was in 2017, when Leonardo da Vinci’s Salvator Mundi sent ripples across the world with its $450-million sale, ripples that still reverberate with the endless controversy surrounding its authenticity. Authenticity will not be a point of discussion with Warhol’s Marilyn, but seeing as it is set to become the most expensive artwork created in the 20th century – read: the most expensive artwork of all time beside said Da Vinci – justification attempts reach from classifying her as the successor of the Mona Lisa and Botticelli’s Venus, to drawing parallels between today’s climate and that of the early ‘60s, when the painting was created, with its undertones of war and disease.

Warhol can safely be designated as one of if not the biggest artist of the postwar and contemporary era. His broad and recognizable oeuvre is unmatched, his sales figures over the past 40-50 years (in the contemporary category) likewise, and the enigma of his persona – his personality intertwined with his art – is a continuous point of contention. Despite seeing something of a downturn over the last couple of years in terms of sales totals, Warhol never really goes out of fashion, and a recent bout of attention, especially in form of a new Netflix documentary, heralded the re-rising of Warhol’s star. However, with a price tag of $200 million, Shot Sage Blue Marilyn represents more than yet another high-profile work being sold that mostly concerns the billionaire art elite, and, comparable to state expenditures or a public corporation’s balance sheet, a sale of this magnitude affects the wider public too.

While Warhol is a household name, it’s not always clear why he is as venerated and what made him so revolutionary – and there’s no one answer to it, which is why he still is such a controversial figure. He simultaneously represents everything and nothing, his work was acutely original yet flat, he was deeply religious while being acutely materialistic. And with all these paradoxes, he early on captured the trajectory in which a post-modern world was heading, possibly climaxing at this very moment in time.

Andy Warhol, Coca-Cola [3], 1962. Courtesy of Christie’s

Maybe the biggest contradiction was the way he looked and behaved – he was soft-spoken and shy, there was always some frightfulness in his expression – and how he unapologetically turned the meaning of art on its head and shamelessly embraced consumerism. While he did at times ascribe a deeper meaning to his budding pop art motifs – like highlighting the intrinsic egalitarianism embedded in a bottle of Coca Cola – he was largely a proponent of the meaninglessness behind it all, worshipped the artificial, and pursued plasticity. He wanted to remove all traces of the human hand in a painting, portray that which was paid no mind to but permeated everyday life, and he wanted to elevate that which is pretend above that which is real – because, in his eyes, the pretend was more real than the real.

Warhol was often criticized for his overt pursuit of money, especially as an artist. But instead of trying to justify or defend it, he stated in the most trivial way: “Making money is art and working is art and good business is the best art.”

From a young age, this fascination with the world of glitz and glamour started taking shape in young Andy’s mind, and he relentlessly drove himself to become a part of it – until he did. And the more he became entrenched in it, the more synonymous with it he became, the Hollywoodish values taking on religious character. Throughout his career, that is what Warhol put to paper, to canvas, to the screen – nothing but that which occupied him, interested him, excited him – and, even more importantly, those around him. Warhol wasn’t different than his surroundings, he just wasn’t ashamed of it. In capturing the spirit of the time, he did what an artist is meant to do, and he took pride in it.

Andy Warhol in 1950. Source: Wikimedia Commons

The USA of the ’50s and ‘60s was a tornado of change, of social, religious, and ideological upheaval. Western society, with the American people at its helm, was liberating and ridding itself of aged paradigms – the enlightenment transition had been completed, the family structure overthrown, cityscapes changed. At the same time, however, it needed to fill the emerging void with a new set of values, ideals and idols, traditions and rituals. After decades of war and depravity, on the background of the Cold War, it thought to have found fulfillment in capitalistic wealth, subjects worthy of worship in flawless celebrity icons, and community in shared consumerism.

Andy Warhol was a product of that transition, and he proclaimed his beliefs at a time when an anxious populace still remembered the old values and was uneasy about the emergence of such materialistic ideals. Naturally, Warhol was also the driving force behind commodifying art, shooting down the principles that had accompanied art hitherto, because nothing could be elevated above capital and consumption in this new world. Now, sixty years later, Warhol’s vision is peaking, society is built on the very ethic he visualized, the initial qualms evaporated into thin air.

That’s why Warhol is and will remain the leading art figure of our time – at least as long as the consumerism religion persists. It might or might not have been his intention, but he was the first to hold up a mirror and sing hymns at its reflection. And that’s why Shot Sage Blue Marilyn is not the successor of the Mona Lisa or Venus, but rather that of aforementioned Salvator Mundi. She isn’t an exemplification of female beauty, but that of a modern deity – a consumer deity, which naturally must have a price tag to it: $200 million.

For more on auctions, exhibitions, and current trends, visit our Magazine Page