לאחרונה שמעתי הרצאה מעניינת של מר דוד איבגי על האמנים/ות לואיז נבלסון, מריסול אסקובר, ולדימיר טאטלין, פיקאסו, מרסל דושאן, ראושנברג, ואמני הדאדא. בהרצאה הוצגו יצירות מעניינות כמו יצירת טאטלין CORNER RELIEF משנת 1915, יצירת מריסול אסקובר “משפחת קנדי” מ-1960 העשויה מארגזי עץ מהאשפה, יצירת פיקאסו “הגיטרה” משנת 1912, העשויה מקרטון וחתיכות עץ, ביצירת ראושנברג “מיטה”, וגם יצירות דושאן “מזרקה” ו”גלגל האופניים”, שבישרו את ה”רדי מייד”.
סופר על המסרים של פרנץ הופמן, ועל ספרו הידוע Search for the Real and Other Essays” (1948)” הופמן הידוע כאמן ומורה כאחד, והקריירה שלו נחשבת ככזו שהקדימה והשפיעה על האקספרסיוניזם המופשט ותנועות אחרות. הופמן היה פעיל באוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים והביא להבנה עמוקה וסינתזה של סימבוליזם, ניאו-אימפרסיוניזם, פוביזם וקוביזם.
ולקהל שאינו בקיא באמנות – אמנות מושגית, היא זרם באמנות שהחל במאה ה-20 על ידי מרסל דושאן עם היצירה “מזרקה”. “מזרקה” נחשבת לעבודה ששינתה את פני האמנות בכך שהרחיבה את גבולות האמנות והגדירה מחדש את תפקיד האמן.
בשנת 1917, נערכה בניו יורק תערוכת אמנות שמטרתה הייתה לחשוף את האמנות החדשנית של המאה. מרסל דושאן, כחבר בוועדת הקבלה בתערוכה זו, החליט לבדוק את גבולות היצירה ועד כמה התערוכה שהתקיימה מוכנה לקבל אמנות חדשנית. הוא רכש משתנה, חתם עליה בשם מדומה (בכך הוא גם הכניס את מושג הרדי מייד לאמנות), קרא ליצירה “מזרקה” ושלח אותה בעילום שם לוועדת הקבלה. חברי הוועדה לא היו מוכנים לקבל את היצירה והיו מזועזעים ממנה.
“מזרקה” עוררה שאלות חשובות בשיח של עולם האמנות ופתחה לדיון מושגים ומוסכמות שהיו מקובלים. על ידי היצירה העלה דושאן רעיונות כמו:
מטרת היצירה היא לתאר רעיון מושגי כלשהו שעולה בראשו של האמן.
אמן הוא איש רעיונות, תפקידו להגשים בצורה הכי מדויקת את הרעיון שלו.
לצורך הגשמת הרעיון האמן רשאי להשתמש בכל חומר וטכניקה, אין הגבלה בתחום זה.
היצירה היא הפער בין הרעיון למימושו. הפער הזה קיים תמיד משום שקיים הקושי להביע מחשבות ורעיונות מופשטים דרך אובייקט קונקרטי. האמן הטוב הוא זה שיצליח לצמצם עד כמה שניתן את הפער בין הרעיון לביצועו.
היצירה היא בדרך כלל בעלת משמעות סתומה. הצופה רשאי לפרש ולפענח אותה על פי רצונו. היצירה למעשה קיימת בתוך השיח סביבה ברגע שנחשפת לקהל. הפרשנות של האמן היא רק חלק קטן מתוך המשמעות הכוללת של היצירה.
רעיונות אלו מהווים ניגוד מוחלט לתפיסת האמנות המסורתית בה היו חוקים מוגדרים לגבי החומר, הטכניקה והנושא. האמן המסורתי הוא איש יוצר, במובן של יכולת ביצוע ברמה טכנית גבוהה, הפועל לפי מאפיינים של התקופה או הזרם. דושאן מרחיב את גבולות האמנות ונותן לה הגדרות מחודשות.
לסיום – משימת ההגשמה של הרעיון היא משימה קשה שמציבה קריטריונים גבוהים בביצוע, לכן גם עבודות האמנית לואיז נבלסון שנעשו מגרוטאות עץ בהתחלה והפכו לעבודות מברונזה בהמשך דרכה.
