מאת: אירית מרק

אורית שיפמן, מכפר סבא, הוציאה ספר שני תחת השם “תדעי לך, לא כל בני האדם שווים”.

שיפמן, אחות מוסמכת, אחות טיפול נמרץ, בעלת תואר ראשון ב”סיעוד” ותואר שני ב”ניהול מערכות בריאות”.

אחד מתחביביה הינו קריאת ספרים. “חיפשתי בספריה העירונית ספר על האחות בישראל. התברר לי שהאחות הראשונה פלורנס נייטינגל כתבה ספר בשנת 1884. ספר נוסף נכתב על ידי אחות במלחמת העולם השנייה, וספר ראיונות על  אחיות אחראיות. לא מצאתי ספר שנכתב על ידי אחות מקצועית על חוויותיה, הווי חייה. החלטתי להירתם למשימה. כתבתי ספר פרוזה עלילתי בה הדמות המרכזית היא אחות. הספר נכתב למען האחים והאחיות. שיכיר הציבור את תפקיד האחיות שיוקיר ויכבד את האחות בישראל, על הלילות שלא ישנה על החגים שלא חגגה, על הרגליים העייפות, על הלב השבור ועל העיניים העצובות שראו הכל.
את ספרי “תדעי לך. לא כל בני האדם שווים” הוצאתי בהוצאה עצמית.

“בהיותי בת  14  התקבלתי ללימודים בקיבוץ “ראש הנקרה”  השוכן בגליל המערבי. הקיבוץ היה מקום מופלא, משפחה נהדרת קיבלה אותי כמשפחה מאמצת, כך הוגדר תפקידה. המדריכים היו מעולים, למרות זאת התגעגעתי מאד למשפחתי, לאחיי אחיותיי, אמי ואבי. אולם הבלגתי כי חשבתי שעליי להתמודד ולסיים את לימודיי.

“בקיבוץ נחשפתי למגוון רחב של עבודות הנדרשות לתפעולו, עבדתי במעונות הילדים, בנוי, בחדר האוכל, גויסנו אני וחבריי לקבוצה לקטיף תפוזים. ידינו הייתה בכול.
מכל בעלי התפקידים, שבתה את ליבי דמות האחות. האחות טיפלה בכל 400 חברי הקיבוץ, במקצועיות, בנחישות, באחריות, בהתמדה ללא משוא פנים תוך כדי שמירה על פרטיות המטופל שלפניה. כולם ידעו שהם יכולים לשתף את האחות בסודותיהם הכמוסים ביותר והיא לא תעביר מידע. רציתי להיות כמוה.

“באותם ימים  חדרו מחבלים לאזור הגליל  ונורו קטיושות כדבר שבשגרה. בתקשורת הודיעו שחסרות אחיות לטיפול בפצועים. בנחישות החלטתי לגשת לבית חולים “מלבן”  בנהריה ובקשתי להצטרף ללימודי אחיות בהקדם האפשרי. הייתי בת שש עשרה בלבד.

לאחר כחודש מתחילת הלימודים, הודיעה מנהלת בית הספר שתלמידים מהעיר צפת שיצאו לטיול, מוחזקים כבני ערובה בבית ספר “מעלות”. המחבלים מאיימים לירות בילדים אם לא ימולאו תביעותיהם, בית החולים בכוננות. המחבלים ביצעו את זממם. שיפמן וחבריה, תלמידי בית הספר לאחיות עזרו בכל מה שיכלו, “העברנו אלונקות מההליקופטרים למיון, פינינו מחלקות כדי לאכלס את הפצועים. ידינו היתה בכל. היינו בני שש עשרה בלבד בעוד הפצועים בני ארבע עשרה. לאחר האירוע היה חשש שתלמידים יעזבו את הלימודים, אך אף אחד לא נטש”.

מקרה מיוחד נוסף אליו נחשפה היה בהיותה בקיבוץ כאשר חדר מחבל. לאחר שנוטרל נותרה פלוגת חיילים לאבטח את חברי הקיבוץ. “באחד הערבים הלכתי על השביל בקיבוץ בחושך. חייל חשד שאני מחבל וכמעט ירה בי למוות. נעץ את רובה העוזי על החזה שלי. קיבלתי פיק ברכיים ולא יכולתי להוציא הגה מפי. ניראה שהחייל ניבהל לא פחות כשגילה את טעותו. ניסה להרגיע אותי בחוזרו מס’ פעמים על המשפט “אל תפחדי”. ניסיונותיו להרגיע אותי לא צלחו. המשכתי לרעוד מפחד. אשמח לפגוש את החייל ההוא”.

בסיום לימודיה נשלחה לשנת חובה בבית חולים “אסף הרופא” בשל מחסור באחיות. את עבודתה החלה במחלקה פנימית, חלק ממטופליה היו עבריינים, נרקומנים, אסירים, חיילים ואזרחים מן השורה. משם עברה למחלקה אורתופדית ובסופו של דבר הועברה ליחדה לטיפול נמרץ.

במקביל לעבודתה השלימה את לימודי ההסמכה, סיימה לימודי תואר ראשון, תואר שני, קורס טיפול נמרץ, נישאה וילדה ארבעה ילדים. “הייתי משימתית בכל המישורים, בחיי האישיים והמקצועיים”.

יש לציין שזהו ספרי השני. הספר הראשון “מסורבת” נכתב להעלאת המודעות לקשיהן של מסורבות הגט. אני רואה בכתיבת שני ספריי שליחות חברתית.