סוף, סוף זה הגיע.

אחרי כמעט שלוש שנות קורונה שלא זזנו מהארץ, אני ועליזה נסענו לשבוע שלם לוונציה כשמטרתנו ביקור בביאנלה לאמנות.

למה ציפינו? בארסנל (שבעבר היו המספנות של ונציה), לבקר בביתנים הלאומיים, ובג’רדיני  להמשיך  לבקר בביתנים הלאומיים כולל בביתן המרכזי שכותרתו ״חלב חלומות״. שם הציגו האמנים המוזמנים ע”י האוצרת צ׳צ׳יליה אלמני. האולם המרכזי הינו לאמנים שנבחרו להציג  ע”י האוצרת, ואינם מייצגים את מדינתם אלא את יצירותיהם.

הביתן המרכזי 

בביתן המרכזי בג’רדיני מוצגת פילה ענקית. זהו פסלה של קתרינה פריץ’ שזכתה בפרס מפעל חיים ואנו פוגשים פילה בגודל טבעי באולם הכניסה היפהפה המקושט במיטב המסורת של ” הבל אפוק  – התקופה היפה” (La Belle Epoque) מציינת את התקופה שבין חיסול הקומונה הפריזאית (1871) ועד מלחמת העולם הראשונה (1914).  הפילה היא גם המנהיגה של שבט הפילים, דוגמא לחברה מטריאכלית.

‘ערש המכשפה’ כוללת יצירות של אמניות המאה ה-20 מזרמי האוונגרד השונים. נמצא כאן את לאונורה קרינגטון כמובן וגם קלוד קאהון, דורותאה טאנינג, רמדיוס וארו, לאונור פיני ועוד.  העבודות הן סוריאליסטיות ברובן ועוסקות בייצוג הנשי וייצוג העולם, באופן שניתן לסווג כנשי. ניתן לזהות כאן מאפיינים שגזרו גזר דין מוות על נשים במאות קודמות וגרמו להוקעתן כמכשפות. 

האמנית המציגה גם בביתן לאומי וגם כאן היא סימון לי. אלמני עבדה איתה בצמוד בתפקידה הקודם כאוצרת ההיי-ליין בניו יורק, וכאן היא מציבה פסל ענק בגובה 5 מטרים יצוקה מברונזה, מאד בולט בחלל התערוכה.  המאפיין של פסל זה הינו העדרותם של העיניים בפנים.  לי היא גם הנציגה של ארה”ב בביאנלה. סביב הפסל הענק תלויים ההדפסים המיוחדים של בלקיס איון הקובנית המתבססות על סיפור מיתולוגי של תת-תרבות אפרו-קובנית בה האישה נטולת תווי הפנים היא הגיבורה.

מאד אהבתי את הציור  Bendígame Mamita  של ססיליה ויקוניה הצ’יליאנית שזכתה בפרס מפעל חיים. ציורה הינה משנות ה-70′, וכולל דמויות סוריאליסטיות של אם האמנית וגיטרה שבכל אחת שתולה עין. בחלק העליון סצנות של אם ומשפחתה של הציירת.

התרשמתי מדמויות של נשים עם פנים של נמרות של אוברטאצ’י Ovartaci, שנולדה כגבר בדנמרק של סוף המאה ה-19 אך חיה כאישה. היא אושפזה 56 שנים בבית חולים פסיכיאטרי.

סיום חלק א’, המשך יבוא