הפרשה נפתחת בפסוק: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.”
זוהי פרשה מאד יחודית אם נביט בספר התורה עצמו, נראה במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, שני טורים ארוכים של מילים. כפי ששירה נכתבת. ואכן, רוב הפרשה היא שירה. השירה כל כך חשובה למשה והוא מזמין את היקום כולו להקשיב: “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי”
משה רבנו כפי שהזכיר בפרשה הקודמת הוא כבר ישיש וזקן אך נעמד לפני בני ישראל, שעוד מעט יכנסו לארץ המובטחת בלעדיו וכן הוא דואג להם, כיוון שמכיר את העם והוא יודע עד כמה הם קצרי סבלנות, חסרי אמונה ולבסוף הם מבינים כי צריכים לעזרה: ארבעים שנה הם נדדו במדבר, קיבלו אוכל משמים, מים מ”בארה של מרים”, תמיד הלינו שקצת היה קשה ולמרות שראו ניסים, שוב ושוב הם ביקשו לחזור למצרים והטילו ספק בקב”ה ובמשה עבדו. .
חווית הנדודים במדבר מראה שבני ישראל די חלשים באופיים ובאמונתם להתמודדות עם מקום חדש, בתנאים חדשים לעמול בעבור מזונם וביתם. החששות הללו למעשה מביאים את משה לחבר שירה. אבל שירה של אזהרות, תוך איזכור העבר ותיאור העתיד שמצפה להם. משה משתדל לצייד אותם בצידה רוחנית והכוונה לכללי התנהגות, שבסופו של דבר מסתכמים בלזכור את התורה, קיום המצוות והחשוב ביותר האמונה.
השירה בפרשה חשיבות הזיכרון: “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ”. עם שזוכר את עברו וזוכר את אלוקיו ואת גדולתו ובעיקר את הטוב שעשה לבני ישראל, כמו שאומר הפסוק “הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ” . לזכור את דאגתו של אלוהים לבני ישראל: דאגה ומסירות ומשה נוקט בתיאור: ״כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף”
משה מזהיר את בני ישראל שלא יהיו כפויי טובה, “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט”. משה חושש שבני ישראל יתבססו בארץ ישראל ,יקימו בתים, שדות ומקנה ויתפרנסו בכבוד, הם ישכחו את אלוהים. וזה עלול לגרור עונש של הגלות. אבל עם כל זה מבטיח משה כי השם ינקום בפוגעים בהם: “אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם”.
בסיום השירה ובסוף הפרשה, משה מזכיר לבני ישראל, שמרו את התורה. והשם פונה אליו ומזכיר לו שבשל חטאו בהכאת הסלע הוא לא יכנס לארץ. ויוכל רק לצפות בה מהר נבו.
“וישמן ישורון ויבעט”- ביטוי זה שנאמר בשירת האזינו מעיד על כפיות טובה.
מעשה בחסיד אחד שהגיע אל הבעל שם טוב הק’ ובקש ממנו ברכה לפרנסה טובה. בירך אותו הבעל שם טוב שיצליח בכל עסק שיעשה. כעבור זמן לא רב, שב החסיד אל רבו וסיפר כי הברכה לא הועילה לו מאומה, וכי אין הוא מצליח בפרנסתו.
אמור נא לי – שאלו הבעל שם טוב – האם הנך מה היה העסק הראשון שעשית אחרי שברכתיך?
אכן כן – השיב החסיד – כאשר יצאתי מן הבית ראיתי אדם העומד ברחוב ומוכר כרטיסי הגרלה של מרוצי סוסים… קניתי, כרטיס אחד ואכן זכיתי בסכום כסף גבוה אלא שהוא אזל לי עד מהרה ולא נותר ממנו מאומה… אם כך – אמר הבעל שם טוב – מה טענה יש בפיך? לו היית משכיל מיד כאשר יצאת מביתי לעשות ״עסק״ עם הקדוש ברוך הוא, כגון נתינת צדקה או גמילות חסד, היתה הברכה חלה בכל משלח ידיך ממילא, כיון שלא ניצלת כראוי את ההזדמנות
שנפלה בחלקך – הפסדת הכל!…
יהי רצון שנזכה לראות את השירה ואת התורה שלנו באופן הראוי, מתוך זכות גדולה, ולא כפיות טובה אמן.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
