וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מוֹתוֹ.
בשעה טובה אנו מסיימים את ספר דברים בפרשה האחרונה. אך חשוב ללמוד ולציין מספר דברים.
שמחת תורה אינו חג מהתורה, החג נקרא שמיני עצרת:
שמיני עצרת הוא חג לעצמו ורק משום שהוא חל למחרת יום השביעי של סוכות (הושענא רבה) – הוא מכונה בשם “שמיני עצרת”, עצרת שהיא ביום השמיני לרצף ימי החג, אך לא שמיני של חג סוכות. וחז”ל כבר קבעו: “שמיני – רגל (מלשון רגלים) בפני עצמו הוא. שכשם ששבעת ימי החג טעונים קרבן ושיר וברכה ולינה, אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה”. (מסכת סוכה, דף מ”ז, עמ’ א’)
למעשה, מן התורה אין בשמיני עצרת שום מנהג המייחד אותו מן ההלכות והמנהגים המשותפים לכל הרגלים, פרט למנהגים שנוספו לו במאוחר, בעיקר בגלל שמחת התורה החל ביום שמיני עצרת. חג “חדש” זה, שמחת תורה, שצורף לשמיני עצרת רק לפני כאלף שנים, בתקופת הגאונים.
פרשת וזאת הברכה, היא הפרשה האחרונה בספרי התורה, ובה מסתיים למעשה רצף הקריאות בתורה. היא נקראת תמיד בחג ‘שמיני עצרת’ ולכן חג זה נקרא גם חג ‘שמחת תורה’. מקורו של חג שמחת תורה כחג בו מסיימים את מחזור קריאת התורה הינו רצוף שני הסברים: מקור החג בקריאת התורה עוד מבבל, שם סיימו מחזור בכל שנה, אך גם מקורו גם בארץ ישראל, שם סיימו מחזור קריאה בכל שבע שנים, והשמחה היא כהמשך למצוות הקהל, שהתקיימה אחת לשבע שנים בסוכות. אז לגבי התאריך יש הסבר והמקור הברור לכל זה הינו מסכת מגילה, בתלמוד הבבלי.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. לאחר הברכות, משה עולה להר נבו והאל מראה לו מרחוק את כל הארץ. שם משה מת ונקבר במקום אשר איש אינו יודע היכן הוא נמצא. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע מחליף אותו. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה’, וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: “וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’, פָּנִים אֶל-פָּנִים”.
בגלל המורכבות של לוח השנה היהודי, סוף התורה, פרשת וזאת הברכה ותחילת התורה, פרשת בראשית, באות השבוע זו אחר זו ברצף מהיר בסיום קריאת פרשת וזאת הברכה, ללא הפסק, אנו מיד קוראים בספר בראשית. החיבור הזה בא בזמן להסביר לנו את הרציפות של התורה וההבנה הזאת תסייע לנו להעריך את פרשות התורה שנשמע ונלמד בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
חז”ל מסבירים לנו שכל אדם חייב להאמין תמיד. ולומר לעצמו שכל העולם הנפלא הזה נברא רק בשבילו. בכך הם התכוונו לחזק את הרעיון של תכליתיות הבריאה עצמה ואת התפקיד שממלא כל אדם ואדם בקביעת התקדמות הבריאה ויעדה. כאשר אנחנו ממלאים את תפקידנו כיהודים הן במצוות ומתוך הקפדה על הבנה מוסרית ודפוסי התנהגות טובים, אנחנו זוכים להתגשמות הברכות של משה רבנו וגם הופכים לשותפים, כביכול, במעשה הבריאה.
שום דבר בחיים לא הולך לאיבוד ואפילו מעשים שנראים פעוטי ערך מתגלים כבעלי חשיבות בתוכנית הגדולה של הקב”ה לאנושות. הברכות של משה הן פרטניות ומוגדרות לכל אח ואח משבטי ישראל. אין בהן שום דמיון. כך גם בני האדם, אין שניים זהים. זה אחד מפלאי הבריאה הגדולים. מאחר שהברכות פרטניות ובני האדם ייחודיים, ברור שלכל אחד מאתנו יש תפקיד בסיפור האנושי – לכל אחד מאתנו באופן פרטני. כך לחיים של כל אחד ואחד מאתנו יש תכלית ומשמעות והשפעה גדולות יותר. זאת הברכה האמיתית.
דבר נוסף וחשוב, שביום שמחת תורה אנו מתחילים להזכיר על הגשם. ולמעשה מתפילת המוסף אנו אומרים “משיב הרוח ומוריד הגשם” יש בתםילה הזו משהו ייחודי. אנו בסיום החגים מבקשים מהקב”ה להעניק לנו רוח כדי שנוכל להיות מרוכזים בעבודתו ואת הגשמיות (גשם) אנו מבקשים כדי שיהיה לנו את האמצעי להגיע לרוחניות, שכן “אם אין קמח אין תורה”.
יהי רצון שנראה את העתיד באופן הרוחני כמילות השיר “לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית”
חג שמיני עצרת ושמחת תורה שמח.
שנה עם גשמי ברכה אמן ואמן.
חזי ברזני
