הפרשת פותחת בפסוק “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”
כך פונה השם לאַבְרָם, וזה קם, עוזב הכול והולך. לאן? לכנען, אל ארץ לא נודעת. אך די מהר, לאחר שהגיע אברם לארץ, הוא נאלץ לרדת למצרים מפני הרעב השורר בכנען. כשהגיעו שָׂרַי ואברם למצרים, נחטפה שָׂרַי והובאה לבית פרעה (שחשב שהיא אחות אברם). לאחר שה´ מעניש את פרעה בנְגָעים ובמחלות, מחזיר פרעה את שרי לאברם. בדרכם חזרה ממצרים לארץ כנען נפרדו זה מזה. אברם ואחיינו לוט, אך כשפורצת מלחמה בין מלכֵי אֲרַם נַהֲרַיִם למלכי כִּכַּר הירדן, יוצא אברם להצלת אחיינו לוט, שנפל בשבי. לאחר מכן כורת השם עם אברם את בְּרִית בין הַבְּתָרִים. בברית הזאת מבטיח אלוהים לאברם את הארץ, מנהר מצרים עד נהר פְּרָת. שָׂרַי, למרבה הצער, לא מצליחה ללדת, ומבקשת מִשִּׁפְחָתָהּ, הָגָר, ללדת בן לאברם. הגר הרה לאברם. אך קנאה פורצת והגר בורחת מפני שרה, ויולדת את בנה ישמעאל. בסוף הפרשה נגלה השם לאברם, ואומר לו כי שמו ישתנה מאברם לאברהם: ” כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ” גם שמה של שָׂרַי הופך לשָׂרָה.
אברהם מתבקש לעזוב את ארצו ומשפחתו וללכת לבדו אל ארץ לא נודעת. על פי המדרש זו הסיבה לכינוי “אברהם העברי”, על שם הנהר אותו חצה אברהם בדרכו והותיר את כל עולמו הקודם “מעבר לנהר”. גם בסיפור החסידי מסביר רבי ישראל פרידמן מרוז’ין, כי כל אדם צריך לעשות דרך, ואולם הדרך הזו אינה נודעת ואיש לא יוכל לסלול אותה עבורך. זהו “נהר” שיש לחצות אותו כל אחד בנפרד, בכוחות עצמו, ומתוך חוסר וודאות. יחד עם זאת, העובדה שיש כאלו שחצו את הנהר ויש “חבר” או רבי המעודד אותך בדרכך, יכולה לחזק את האדם ללכת בביטחון, ב”איזונים” נכונים בדרכו החדשה.
אם כן מהי הדרך?
מסופר כי פעם אחת ישבו יחדיו חסידיו של רבי רבי ישראל פרידמן מרוז’ין זצ”ל, והנה קרב אליהם הרב הצדיק ומקטרתו בידו. שאלו אותו החסידים: “רבנו, אמור לנו איזו דרך לעבודת השם”. ענה הרב ביידיש: “אִיך וֵוייס?” – מניין שאדע? ובתוך כך סיפר להם מעשה: שני חברים, רעים אהובים, נגזר עליהם גזר דין מוות. והנה, אף שהמלך חיבבם ורצה לדון אותם לטובה, לא יכול היה לזכותם, כי חוק המדינה הוא, וכבר נאמר – “מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ” (משלי כט, ד). מה עשה המלך? ציווה שימתח חבל ארוך מעל הנהר, ואם יצליחו החברים לעבור עליו את הנהר – יומתק דינם לחיים. ועבר הראשון בשלום את הנהר על החבל. עמד חברו מרחוק וצעק: “רעי אהובי, הגד נא לי איך עברת את החבל במקום סכנה כזה, ואדע גם אנוכי איך לעבור.” השיב לו הראשון: “אִיך וֵוייס גָאר ניט – איני יודע כלל – רק זאת אומר לך: כשהלכתי על החבל, אם הייתי נוטה לצד אחד – הטיתי עצמי לצד האחר.”
פרשת לך לך מלמדת אותנו על מסירות של איש אחד שהבין שכל העולם מסביבו לא נוצר יש מאין. ליצירה הזאת יש כתובת והיא הקב”ה. אברהם אבינו “אבי אומות האומה” – לא שמר את ההבנה הזאת לעצמו, ביטל עצמו מול הקב”ה והחל לפעול. ואנו בניו ובנותיו מחויבים להמשיך את הפעולה. לעמוד בכל ניסיון ואתגר באמונה שלימה ונחישות.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
