ב-6:30 נשמעה אזעקה, קמתי, רצתי לאחותי הקטנה, יחד ירדנו לממ”ד עם ההורים

“בהתחלה לא הכנסתי יותר מידי חשיבות לאזעקה (חשבתי שזו אזעקה רגילה, סתם התחממות בגזרה לא משהו רציני ) חזרתי לישון ב-11 בבוקר אמא שלי מגיעה לחדרי אומרת לי שיש כניסת מחבלים. ישר שלחתי הודעה לחברים ובדקתי שכולם בסדר. כולם ענו חוץ מהחברות שלי בדרום.

“לא הכנסתי לזה יותר מידי חשיבות אמרתי לעצמי הם בבסיס צה”ל אז הן בסדר בטוח ומוצפות בעבודה. “ב20 בערב חברה כותבת בקבוצה של הקורס אם מישהי שמעה משהו מהבנות בדרום, (פה הבנתי שמשהו לא בסדר) ישר התקשרתי לבנות של החמ”ל שלי לבדוק מה הם שמעו מדרום, הן הודיעו לי שהקשר אבד עם הדרום מהבוקר.

“בעוד רגע הלב שלי התרסק. המחשבות לא הפסיקו לחשוב על התרחישים הכי נוראיים שאפשר ואם החברות שלי בחיים או שהם חטופות ומה עובר עליהן.

ביום ראשון ב12 בבוקר חברה שולחת לי הודעה שאחת החברות נרצחה. אני לא הבנתי. חשבתי שהיא עובדת עלי ואז הבנתי שהיא לא צוחקת ופשוט התמוטטתי על הרצפה.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מה קרה לחברה השנייה למה לא אומרים לנו כלום.

“התחלתי לחפש חברים של אותה חברה מהבית אולי הם יודעים משהו. מצאתי ידיד שלה והתחלנו לדבר, להפיץ תמונה שלה, לראות אם מישהו יודע משהו לגביה, אחרי יום אותו ידיד שולח לי שמצא את החברה. היא נרצחה.

“אלו היו שתי ההודעות הכי קשות ונוראיות שקיבלתי בחיים שלי. הלב שלי התפוצץ למיליון חתיכות, הרגשתי שהפקירו אותם. קיבלתי התקפי חרדה היה מאוד קשה להבין מה שקרה להם.

כשחזרתי לבסיס הרגשתי שזו הדרך שלי לתרום. הדרך שלי להשפיע ולשמור על הבית ועל האזרחים. אני מנסה לעשות את התפקיד בצורה הטובה ביותר שאפשר ולזכור העבר, ללמוד ממנו ולהמשיך הלאה ואני מאמינה שרק ביחד ננצח. עם ישראל חי!”