הטלוויזיה הקהילתית בכפר סבא

שבעה באוקטובר- הלם.

8 – 9 – 10 אני דבוקה למסך הטלוויזיה.

אף הבנה אינה מחלחלת. הפחד – דווקא כן !

מתחילה לרוץ בין חמ”לים. אוספת כלים, מצעים, מזון…

מרוקנת ארונות בתקווה לרוקן מעט את מפלס הזעם.

יודעת דבר אחד : חייבת להמשיך לרוץ. אנחנו במרדף.

ואז צץ בפייסבוק קול קורא למיזם “כלניות לפני הגשם”.

את המיזם הגתה חברתי הטובה מזה 45 שנים – יפה סולומון.

וכך כתבה בקול הקורא:

“חבל עוטף עזה הוא חבל ארץ למוד כאב לאורך שנים.

עם בוא האביב פורחים בו מרבדי כלניות אינסופיים.

“דרום אדום” מושך איליו מבקרים מכל רחבי הארץ.

אבל בשבעה באוקטובר 23 הפכו שדות הכלניות המוגנות 

לשדות דמים במתקפה רצחנית של חפים מפשע”.

וכך צץ בראשה של יפה הרעיון להציב שדות כלניות מקרמיקה בשדות הקטל, 

כאנדרטאות וכסמל לתקווה והתחדשות.

יפה קראה לאומניות ומדריכות קרמיקה בכל הארץ להתגייס למיזם.

ההיענות הייתה מדהימה, ואני לקחתי על עצמי לרכז את הפעילות 

במועדוני הגמלאים ובחוגי הקרמיקה בכפר סבא.

זה היה ממש קרש הצלה בשבילי. תעסוקה מבורכת בימים של טירוף.

במשך שלושה חודשים עברתי בין המועדונים, החוגים, הקבוצות הפרטיות

ופגשתי אנשים נפלאים, בעיקר נשים,  שהתמסרו למלאכת העשייה.

גם אני לא טמנתי ידי בצלחת והכנתי כלניות למכביר.

ותוך שאני מסתובבת בין הקבוצות, אני לומדת להכיר את האנשים

ושומעת סיפורים. המון סיפורים על הקשר האישי של המתנדבים

לנרצחים במסיבת “נובה” ברעים ובקיבוצים, לחטופים, לחללי צה”ל,

 שמספרם גדל והולך לפצועים…

כך קורה, שכל כלנית מקרמיקה מקבלת שם ופנים, והעשייה מלווה 

בכאב רב, אבל גם בתודעת שליחות.

בהדרגה מחלחלת בי ההבנה שיש לי תפקיד נוסף !

אני צריכה להנציח את המיזם כפי שמתפתח בכפר סבא עירי.

מאחר ואני מתנדבת בטלוויזיה הקהילתית של כפר סבא מזה 15 שנים,

המצלמה תמיד עליי.

וכך אני מצלמת, מראיינת ואוספת סיפורים, ובמקביל אוספת 

ארגזי כלניות מקרמיקה, שכבר מזמן שתו ים של דמעות.

חלק ניכר מהכלניות עוברות למחסנים ומשם לשדות הקטל העצובים.

אבל חלקן מוצבות בגינת קרית ספיר בכפר סבא. זו היתה תרומתן היפה

של אומניות “בית רייזל” בכפר בסא.

גולת הכותרת המרגשת ביותר היתה מיצב 40 הכלניות שהביאו בנות

הסטודיו של ניצה לאופר ל”בית יד בנים” בכפר סבא.

בכתבה שהכנתי ביחד עם חבריי לצוות- גבי איתן ואירית שרייבר 

תראו את התהליך, תשמעו חלק מהסיפורים,

 ומקווה שתקחו חלק בחווייה האישית שלי.

תודה, שלכם אתי רז