מקץ שנתיים מסיום הפרשה הקודמת, פרעה מלך מצרים חולם חלומות לא ברורים, ולא נמצא מי שיפתור אותם. שַׂר המַשקִים נזכר בחטאיו ומספר על “הנער העברי” שהיה עימו במאסר. פרעה שולח להביא את יוסף.
יוסף מצליח לפתור את חלומות פרעה – הוא מבין שקְרֵבות שֶבַע שנות שׂוֹבַע, ואחריהן יבואו שֶבַע שנות רָעָב. יוסף מייעץ לפרעה לאגור מזון לקראת שנות הרעב. פרעה מבין שעומד מולו בחור חכם ומוכשר ומְמַנֶה אותו למעשה לשר האוצר של מצרַיִם.
שנות הרעב אינם פוסחים על איזור כנען ואחי יוסף בשליחות אביהם יורדים למצרַיִם לרכוש מזון. בבואם הם אינם מזהים את יוסף, יוסף מזהה אותם. ומאשים אותם בריגול. ודורש מהם לשוב לבית אביהם ולביא עימם את בנימין. כשהם שבים עם בנימין, יוסף מחביא בחפציו של בנימין גביע זהב, וטוען שבנימין גנב אותו, ולכן עליו להישאר אצלו כעבד! …..
אנו בעיצומו של חג החנוכה, ועדיין נמצאים במלחמת התקומה, עם קושי רב, עצב ושכול לאומי. מאידך רואים בבירור איך אנו חווים ניסים על גבי ניסים וסיפורי גבורה שהמושג “בימים ההם בזמן הזה ..” מקבל מושג של מציאות ממש מול עיננו.
גם בימי השואה, בצלמוות הגרמני, עלו ניצוצות של גבורה ומסירות נפש לקיום המצוות, והוכיחו את גבורתו וחוסנו הפנימי של עם ישראל, ששום צורר אינו יכול לו.
וכך מספרים החסידים אודות הדלקת הנרות של הרבי מצאנז יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ”ל במחנה העבודה בחנוכה תש”ה: היהודים השבורים במחנה, לא ידעו באיזה יום בשבוע יחול בדיוק יום ראשון של חנוכה. לוח שנה עברי לא היה בידם, מנותקים מכל וכל. הלכו אל הרבי וזה התיישב מיד בצריפו עם גזיר פחם ביד אחת וקרעי נייר של שק מלט בידו השניה, החל לרשום מספרים ולחשב מזיכרונו, עד שחישב בבירור באיזה יום בשבוע יחול כ”ה בכסלו. בהתקרב החנוכה, הזדמן לרבי לעבוד במחסן העצים של המחנה. הוא ניצל הזדמנות זו משמים, ובסיועם של עוד כמה יהודים התקין בסתר מנורה של עץ.
שמן להדלקה? מידי פעם היו היהודים מקבלים מרגרינה בקצבה. כל פירור של מרגרינה היה סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי החנוכה – כל פירור של מרגרינה היה סם חיים אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט שמן להדלקת נר חנוכה… ויהודים רבים מן המחנה הפרישו במסירות נפש פירורי מרגרינה, ושמרו אותם עבור הדלקת הנרות.
פתילות? חיש קל נשלפו חוטים מבגדי המחנה הבלויים שעל גופם, עבור התקנת הפתילות. כשהגיע ליל ראשון של חנוכה, זכו היהודים במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם. הרבי זצ”ל העלה את השלהבות ברטט של קדושה… ששמחה עצומה הציפה את הלבבות.
ובסיום הדברים הוסיף הרבי בהתרגשות גדולה: “אפילו אודה לה’ כל ימי חיי, בימים וגם בלילות, לא אצא ידי חובתי, להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים את המצוה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו.
האדמו”ר מצאנז איבד בשואה את אישתו ואחד עשר ילדיו, כשהגיעו חיילי הצבא האמריקאי והודיעו של שחרורם ומתן אוכל עבורם, היה היחיד מבין קהל צפוף של עצמות ושלדי אדם מורעבים שביקש מחיל השחרור אוכל כשר בשל היותם יהודים… האדמו”ר נישא בשנית, ונולדו לו שבעה ילדים נוספים. לאחר שעלה ל-א”י ייסד את ‘קרית צאנז’ בנתניה, את בית החולים הדתי לניאדו, בית ספר לאחיות ומוסדות ליתומים.
אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ יְלָדֵינוּ וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מִכַּלל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שבת שלום ומבורך
חנוכה שמח
חזי ברזני