טוראי ג׳מה רחמטוב מנתניה מסיימת בימים אלה את הכשרתה, ובעוד ימים ספורים תהפוך לשוטרת צבאית לאחר שחלומה הגדול היה להתגייס לצה”ל ולתרום למדינה בחיל הכחול-אדום. בראיון בלעדי מיוחד לפורטל השרון פוסט, היא מספרת על הקשיים הרבים, ההחלטה להתגייס וההצלחה במימוש החלום להתגייס למשטרה צבאית.
ג׳מה עלתה מטורקמניסטן עם אמה ואחיה הקטן בשנת 2007, כאשר הייתה בת 11 בלבד: “עלינו, יותר נכון, ברחנו מטורקמיניסטן והגענו לישראל מתוקף חוק השבות כי היה לנו צד יהודי במשפחה, והגענו ישר לנתניה כי הייתה לנו פה משפחה. בהתחלה היה מאוד קשה כי הגענו בלי כסף ובלי כלום, פשוט ברחנו משם כי אמא שלי רצתה חיים טובים יותר לי ולאחי. אבי גר עדיין בטורקמיניסטן ואנחנו לא בקשר איתו, האמת שנשארה לנו משפחה גדולה בטורקמיניסטן, אבל אנחנו לא בקשר איתם”.
למרות המצב הלא פשוט והקשיים הרבים בשפה, בתרבות, ב”הגירה למדינה זרה” שהיא בעצם המולדת, זה רק הלך והשתפר: “התחלנו להשתקם ואחי ואני התחלנו ללכת לבית ספר, למדנו בבית ספר היסודי ביאליק שבעיר, אני הייתי בכיתה ה’ ואחי היה בכיתה א’, ואחרי שנתיים התחלתי חטיבה ולמדתי בתיכון ‘שרת’. אתם בוודאי מתארים לעצמכם שלא היה פשוט והיו הרבה קשיים כי ילדים לא קיבלו אותנו, אבל עברתי תהליך רציני ובסופו של דבר התקבלתי לכיתת ‘מופת’. עם הזמן המבטא הלך ונעלם, ולמדתי גם את שפת העברית טוב יותר”.
כשהגיע זמנה של ג׳מה להתגייס היא ידעה שתשרת רק במקום אחד – בחיל המשטרה הצבאית: “כל כך רציתי להתגייס כבר. תמיד שמעתי שהחברים הכי טובים הם אלו שאתה מכיר בצבא, ובשירות הצבאי שלי למדתי שזה באמת נכון. יחד עם זה, למרות שלא נולדתי כאן אני מרגישה הכי ישראלית שיש ואני מוכנה לתרום למדינה כמה שצריך – אני מניחה שכבר הובן שאני מאוד פטריוטית. טורקמיניסטן מאוד שונה מפה – מדינת עולם שלישי, ממש ככה, היה שם רע וקשה. כאן המצב שונה – יש זכויות, אנשים דואגים אחד לשני וזה מה שהכי הניע אותי להתגייס ולתרום בחזרה – אני פה, זו המדינה שלי, אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר ואני מרגישה הכי מחוברת לכאן, ממש כאילו נולדתי פה”.
בנובמבר 2016 ג׳מה התגייסה לקורס נתיב, קורס שנועד לחבר עולים חדשים בצה”ל ליהדות ולמולדת, ולאחריו ביקשה מקצין המיון את השיבוץ שכל כך רצתה – חיל המשטרה הצבאית, מתוך רצון לשרת במשטרה הצבאית החוקרת. “אחרי הטירונות החילית לא קיבלתי את השיבוץ הנכסף לקורס חוקרים, אלא לשוטרת צבאית ואני לא אשקר, הייתה אכזבה אמנם אבל היום אני שמחה על המקום שלי – החברים מהקורס והסגל, כולם מדהימים – איפה עוד יחכו לך מפקדים בשעת ט”ש בשביל לראות אם אתה צריך משהו. במשך תקופת ההכשרה הם ממש היו כמו אמא אבא ופסיכולוג, באמת נמצאים בשבילי לכל צורך ועניין. הצבא לדעתי הוא משהו חשוב. אני גרה פה, אמנם לא נולדתי פה ואפילו לא הייתי יהודיה עד לא מזמן אבל זאת המדינה שלי ואני רוצה לתרום לה כמה שיותר, לתת את המאה אחוז שלי ולצאת לקצונה ופיקוד, אני חולמת על קריירה צבאית ולהגיע הכי רחוק שאפשר”, ג׳מה מסכמת.
בינתיים לג׳מה יש מסר חשוב להעביר למתגייסים החדשים מנתניה: “אל תפחדו להעיז ולכו אחרי החלומות שלכם. אל תפסלו משהו לפני שתכירו – הרבה אנשים נרתעים מהמשטרה הצבאית אבל עד שלא תהיה כאן לא תדע. בהצלחה ושירות משמעותי לכולם!”
