“על הקשר בין תשעה באב, שיעורים שהחיים לימדו אותי וחוק הפונדקאות

נולדתי וגדלתי בשכונת עליה בכפר-סבא. שכונה שהוקמה עם קום המדינה על-מנת לקלוט עולים מארצות אירופה ששרדו את השואה. מהר מאוד שוכנו בה עולים רבים מתימן, ועד מהרה היא הפכה להיות “הבית של התימנים” בכפר-סבא. 

אמא שלי נולדה להורים שהעפילו לארץ באניה, נתפסו על-ידי הבריטים, נשלחו למחנה מעצר בקפריסין, ורק לאחר קום המדינה, הורשו לעלות אליה. אבא שלי עלה לארץ מתימן בגיל 3, עם אימו וששת אחיו ואחיותיו, במבצע “מרבד הקסמים”. סבתא שלי היא האם החד-הורית הראשונה שהכרתי (לפני שבכלל ידעתי שככה קוראים לזה…).

גדלתי בשכונת עליה כילדת “חצי-חצי”. הבית שלנו היה בית חילוני למהדרין, נסענו לסחנה ולכנרת בשבת ובחופשות השתתפתי בקייטנת חב”ד. יש מי שעלול לחשוב שסטטוס כזה הוא “מבלבל” או בעייתי לילדים. אז זהו – שלא! הסטטוס הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

אמא שלי עבדה במשך 35 שנה במוסד “שקמה” לאנשים עם מוגבלות שכלית. השתתפתי בכל המסיבות, האירועים, ימי הכיף והפעילויות שהתקיימו במוסד, וכשגדלתי גם עבדתי שם כמה חודשים. בכל חופשת פסח ארחנו למשך שבוע את סילביה, חוסה במוסד. אנחנו הילדים לא השתגענו על זה (וזו אנדרסטייטמנט…), אבל זו היתה השגרה. יש מי שעלול לחשוב שלחשוף ילדים צעירים לאנשים עם מוגבלות שכלית והתנהגות ביזארית, זה חוסר אחריות משווע, עלול להיות טראומטי ואפילו התעללות… אז זהו, שלא! הימים והשעות שביליתי ב”שקמה” והאירוח של סילביה, היו הדבר השני הטוב ביותר שקרה לי.

השיעור שלמדתי מלהיות “ילדת חצי-חצי” הוא שלמרות שכולנו “נולדנו בצלם”, אין שני בני אדם זהים בעולם, וטוב שכך! זה כל היופי, וזה מקור עוצמתה של האנושות בכלל ושל החברה הישראלית בפרט. ומ”שקמה” ומסילביה – הם לימדו אותי סובלנות וחמלה ואהבת חינם.

ועוד דבר למדתי – שהפחד מלהכיר את האחר, את השונה ממני, הוא ההתחלה של חורבן הבית. הוא כרטיס הכניסה לעולם הבורות, למציאות של שנאת חינם ולפלגנות. ולעומת זאת, האומץ להכיר את השונה ממך, לשמור על זכויותיו ולכבד אותן, הם הדרך לכינון חברת מופת פלורליסטית ונאורה. וזו החברה שאני רוצה לחיות בה, ולגדל בה את בנותיי.

אז לצד הקינה על חורבן הבית, אני בוחרת ללמוד, להכיר, לכבד, ולפעול לביסוס חברה מתוקנת, מגוונת והוגנת!”.