את ידעת תמיד, וגם דיברנו על כך לא פעם, שאינני מצטיין בהחצנת רגשות. ידעת זאת ולמדת שהאמת הגדולה ביותר בינינו מורגשת במרחב שמעבר למילים, במבט ההדדי שהספיק לנו כדי לדעת הכל, במעשי השגרה הפשוטים והקטנים של היומיום, שכל צעד בהם ביקש לומר כמה אני אוהב אותך.
בעוד 3 ימים אני אתבגר בשנה והמחשבה שאקום בבוקר ולא אמצא מכתב או משהו מפתיע מעציבה ולא נתפסת כדי שיבינו על מה אני כותב אצרף לפוסט את הברכה האחרונה שכבר לא היה לך כח והיית בבית החולים אבל לא שכחת ובשארית כוחותיך שלחת לי ב sms

314 ימים עברו , מינה שלי – וכמה שאת חסרה לנו.
היום הייתי במקום מנוחתך כפי שאני עושה מדי שבוע, המחשבה שאת לא לצידי קשה ולא נתפסת, מנוחתך נראית לא נתפסת. את שלא נחת מעולם, שתמיד היית שם בשביל אחרים, בשביל כל אדם שהיה זקוק לך. את שהיית עסוקה בלדאוג , ממש עד הרגע האחרון, הלכת אל מנוחתך – כל כך מוקדם והשארת צל ענק וכל בוקר אני מחפש את השמש והתקווה שאולי אני נמצא בחלום ארוך שאולי עוד תגיעי.

מאז שעזבת, מנסה לחזור לשגרה ללא הצלחה. ומתוך הכאב המר בוקעת גם נחישות גדולה לא פחות. לשמר את האור המיוחד שלך. ולזכור את אהבה שלא ידעה גבולות.

מינה היקרה,
איש אינו יודע הרבה על המקום שבו את נמצאת ב 314 הימים האחרונים. אני מקווה שבמקום הזה שזכה לקבל אותך, נפשך נקייה מייסורים ומכאובים, מרופאים ובתי חולים. שבמקום מנוחתך – את זוכה למנוחה שאת כל כך ראויה לה.

יהי זכרך ברוך, מינה היקרה. את כבר אינך לצידנו אך את איתי לעולמי עד. והמילים שנכתבו בשעתן נכונות היום לא פחות מאי פעם. “אהבתנו לא תדעך ורק תגבר. אוהב עד כלות, צביקה”.