פ ר ש ת  בשלח | עו”ד דן אשכנזי

פרשת השבוע עוסקת בעיקר במפגש בין יעקב ועשו. אחרי עשרות שנים בהן לא התראו, עומדים הצדדים להפגש. יעקב חושש מעשו, שמתקרב עם מחנה גדול, שולח מסרים של שלום, אבל במקביל מתכונן למלחמה. זה היה כ 1500 שנה לפני הספירה.  בסוף המאה ה-4 לספירה, יגלה לנו המלומד הרומי Vegetius את מה שיעקב אבינו ידע 2000 שנה לפניו: Si vis pacem, para bellum. יעקב מן הסתם לא ידע לטינית, יתכן שגם עברית לא היתה שגורה בפיו, אבל אנחנו מבינים: “הרוצה שלום, יכון למלחמה”. ביידיש זה נשמע יותר טוב: “וועלן שלום, וועט צוגרייטן פאר מלחמה”. מדוע עברתי ליידיש? כי כל בדיחה נשמעת טוב יותר ביידיש. מדוע זו בדיחה?

נמשיך לכיוון סוף הפרשה ונבין. יעקב מגיע לארץ כנען, מתיישב בערך במקום בו נמצא מחסום חווארה, בפאתי העיר שכם. דינה בתו סקרנית לדעת מה קוד הלבוש הנהוג בסביבה, ויוצאת לטייל:

פרק לד[א] וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ:
[ב] וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ:

יעקב שומע על אשר אירע, אבל אינו מגיב. הוא מחכה שבניו ישובו מהמרעה. מדוע הוא מחכה? מן הסתם כי רוצה לשמוע את דעתם על התגובה הראויה.

[ה] וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם: 

הבנים חוזרים, ואז מגיע אביו של האנס, מלך שכם “חמור” שמו, ובפיו הצעה מפתה:

[ח] וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
[ט] וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם:
[י] וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵאָחֲז֖וּ בָּֽהּ: 

האנס, שכם, מוסיף:

[יא] וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יהָ וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן:
[יב] הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה: 

הרעיון הזה, של חנינת האנס באמצעות תשלום מוהר וחיובו לשאת את הנאנסת, ימצא מאוחר יותר את מקומו בדין העברי. בספר דברים כב’, פסוקים כ”ח-כ”ט, אנו קוראים:

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו”.

דא עקא, בניו של יעקב לא בקיאים במה שייכתב בספר דברים, כמה מאות שנים לאחר זמנם.

הם מסכימים, לכאורה, להצעת השלום, ומוסיפים תנאי קטן, תרתיי משמע:

[טו] אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: 

חמור ושכם בנו משכנעים את תושבי העיר להימול.

שניים מבניו של יעקב חיכו רק לזה:

[כה] וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר:
[כו] וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ: 

תגובתו של יעקב מפתיעה:

[ל] וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי:

מדוע מפתיעה? כי הרי המתין לבוא בניו מן המרעה בטרם יחליט על תגובה, כלומר בעצם הותיר להם את ההחלטה. מה לו כי יתרעם על החלטתם?

יתר על כן, נראה שיעקב לא ראה באונס דינה פשע קיצוני, שלא ניתן להבליג עליו, והוא מצדיק מלחמה, שלדעתו תפרוץ עכשיו בין משפחתו לבין תושבי כנען כולה.

הרבי מלובוויטש, אגב, מתייחס בדיוק לנקודה זו, ומסביר כי חטאם האמיתי של בני יעקב לא היה בטבח תושבי שכם, אלא בכך, שלמרות זכותם לפעול כרצונם, שהרי אביהם הותיר את ההחלטה בידיהם, מפאת כבוד אב היה עליהם לקבל את אישורו.

מכל מקום, בדיעבד אנחנו יודעים שיעקב טעה. הטבח בשכם לא זו בלבד שלא גרם לנקמת תושבי כנען, אלא להיפך:

וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב:

מעניין שיעקב, גם לאחר שהתברר לו שטעה, פוסל את מעשי בניו, ועל ערש מותו הוא מקלל אותם:

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.  

נחזור לתחילת הדרשה שלי.

“הרוצה בשלום, יכון למלחמה”. אבל שמעון ולוי לא התכוננו למלחמה. הם פתחו בה. פתחו, כי גם הם לא היו יכולים להיות בטוחים מה תהיה תגובת תושבי כנען לטבח בשכם. פתחו, למרות שסביר להניח, שאם יעקב לא ראה באונס דינה משהו המצדיק מלחמה, גם הם לא ייחסו לכך יותר מדי חשיבות.

אם כך, מדוע פעלו ?

ביהדות, מחייבים יציאה למלחמה בנסיבות מסוימות, אפילו על דברים של מה בכך.

 הרמב”ם פסק בהלכות שבת, פרק ב´, הלכה כ”ג:

“גויים שצרו על עיירות ישראל–אם באו על עסקי ממון–אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עימהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.”

2700 שנים אחרי שמעון ולוי, קבע הרמב”ם את ההלכה, המסבירה מדוע יש לצאת למלחמה אפילו על זוטות, אפילו תוך חילול שבת:  

כאשר מדובר “בעיר הסמוכה לספר”. כי בהפוך למה שמקובל להניח, הקו האדום לא עובר בגוש דן. הוא עובר בעוטף עזה.

שבת שלום, יהודים

דני

שבת שלום,

דני

dani2006clean@gmail.com