מאת: אירית מרק
על רקע כתב האישום שהוגש נגד בן חמו, עמד לאחרונה בן חמו לחקירה נגדית והשיב לשאלות הפרקליטות באמצעות עו”ד שרגנהיים – חשיפה בלעדית באתר השרון פוסט
ע.ה/1 מר יהודה בן חמו, לאחר שהוזהר כחוק, משיב בחקירה נגדית לעוה”ד אורלי שרגנהיים:
עו”ד שרגנהיים: אני מכנה את הנושא הזה “שימוש אישי”, בסדר? זה הכינוי שלי לנושא ואני אומר לך כך. תראה, שמענו משלום מאיר שבחלק מהתלושים שהוא אסף, והוא סיפר שהוא אסף בהנחייתך עבור נזקקים, אז את חלקם הוא העביר אליך. מה התגובה שלך לכך?
העד, מר בן חמו: אני אמרתי 20,000 פעם גם ממתן ההודאה במשטרה עד אתמול בערב, אני אמרתי וזו האמת, לא היו תלושים בתקופה של מאיר שלום. אם היו, בטח ובטח לא היו ידועים לי.
ש: אוקי. עוד אני אומר לך ששמענו גם מחזי ברזני שבכל חג מלבד כ-15,000 בתלושים שהוא היה מחלק לפי רשימה שהכתבת לו, יתר התלושים, והייתה כמות נכבדה של יתר תלושים, אנחנו יודעים את זה על פי הנהלת החשבונות של החברות שתרמו – כל השאר הועברו אליך. מה תגובתך לדברים הללו?
ת: אני יכול להגיד שלך שעל כך יכולים להעיד המקבלים שהם קיבלו לא רק בראש השנה ובפסח, הם קיבלו במהלך כל ימות השנה. כל מה שהוא גייס, הוא גייס, חילק בחגים מה שנשאר. הוא חילק בין היתר, בין היתר גם מסתבר בעקבות המשפט שלא ידעתי לפני, שכשהוא היה הולך לחתונות ולאירועים שהוא היה מוזמן, הוא היה נותן תלושים. היה נותן לאחותה של רונית ודאי מנהלת הלשכה 1,500 שקל בחודש תלושים. היא אמרה את זה פה שהיא כן נתנה, היא אמרה שהיא נתנה להם ממה שהיא קיבלה. איך היא קיבלה סכומים כאלה? אני לא יודע על סמך היא קיבלה. זה מה שאני,
ש: תראה, שמענו בדיון אתמול, קודם כל שמענו אותך אומר שאתה בכלל לא ידעת שאנשי הלשכה מקבלים מאותם תלושים. אמרת את זה שאנשי הלשכה, אתה לא ידעת ואתה חשבת שאתה כותב ברכות על מעטפות של תלושים שמתקבלים מהוועד או ממשאבי האנוש של העירייה. כך סיפרת, נכון? אבל בפועל אתמול שמענו שיחה שלך עם אורי, שבה אתה במהלכה אתה מנחה אותו לחלק תלושים. בין היתר אתה אומר לו שיש לו בשבילו, דהיינו בשבילו אורי הנהג, אבל אף אחד אחר בלשכה לא קיבל, אז שישמור על השקט. זאת אומרת בפירוש עולה מהשיחה, והשיחה הזו אני מזכירה לך היא מאפריל 15′, היא לא מתקופת החקירה ובוודאי שלא מאחרי הניהול של המשפט, שאתה מאוד היית מודע לכך שבעבר בלשכה קיבלו תלושים, ואתה מציין בפניו ‘עכשיו אני ככה נותן במשורה לך, כי אותך אני אוהב והשאר לא מקבלים, אז תשמור על השקט’.
ת: קודם כל ב-04.2015 כמדומני הייתה כבר חקירה, הייתה כבר חקירה.
ש: מה זה ‘הייתה חקירה’? אתה ידעת על חקירה?
ת: לא.
-
הצטרפו אלינו לקבוצת ווטסאפ לקבלת החדשות, האירועים החשובים והמבצעים השווים בכפר סבא – לחצו כאן
-
כפר סבא שלנו – הקבוצה הגדולה, המובילה והמשפיעה בכפר סבא בפייסבוק – לחצו כאן להצטרפות
כב’ הש’ קובו: הייתה סמויה.
עו”ד שרגנהיים: מישהו חקר אותך?
כב’ הש’ קובו: סמויה.
העד, מר בן חמו: לא, הייתה סמויה.
העד, מר בן חמו: שניה.
עו”ד שרגנהיים: הפרוץ היה בפברואר 17′.
כב’ הש’ קובו: מבחינתך לא הייתה.
העד, מר בן חמו: אני מבחינתי לא הייתה.
עו”ד שרגנהיים: זה שיש האזנות, כבר אומר לי כבוד השופט שיש חקירה. זה לא סימן שאלה.
העד, מר בן חמו: לא, מבחינתי לא הייתה, היא הייתה סמויה.
כב’ הש’ קובו: מבחינתך עוד לא הייתה.
עו”ד שרגנהיים: בדיוק.
העד, מר בן חמו: הייתה סמויה.
כב’ הש’ קובו: מבחינתך, כן.
העד, מר בן חמו: אני לא יכול לזכור את הניואנסים שאמרתי את זה לאורי ולמה אמרתי לו ומאיפה נתתי לו. לא,
עו”ד שרגנהיים: לא, אנחנו רק למדים מתוך התוכן.
ת: אז אני אומר, אני לא יכול לדעת, לזכור כל פרט משיחה שהייתה לפני 6 שנים? כבר 6 שנים, 15′ זה 6 שנים. עוד חודשיים 6 שנים. ולכן אני לא זוכר באיזה קונטקסט אני אומר לו ‘אני אתן לך’, אם זה ממני, אם זו מתנה, או אם זה לא יודע מה. אני לא זוכר את זה.
ש: אני אגיד לך יותר מזה. באותה שיחה אתה גם מנחה אותו בצורה מפורשת, הוא אפילו מופתע מזה, לתת לחזי ברזני, עובד לשעבר בלשכה שכבר לא נמצא בלשכה.
ת: אני אמרתי את זה גם בעבר, אני לא יכול לזכור כל פרט ופרט. חזי ברזני התקשר, ביקש לסייע לו, ביקש לסייע לו. היום אני מחבר את הדברים, זה בדיוק מתחבר לי על אותם תלושים שהוא לא היה בלשכה והוא גייס ודאג שיגיעו ללשכה. ואני מניח, עוד פעם, אני לא יכול לזכור כל פרט ופרט אבל,
ש: עזוב לזכור.
ת: אני גם לא משפטן, אני יכול להניח שהוא הונחה על ידי הגורמים המשטרתיים לעשות את הדברים האלה.
ש: יהודה, מי זה “הוא”? אתה, זה שיח שלך, אתה הדובר בשיחה הזו. שמענו אותה אתמול כולנו ביחד. אתה בא פה ואתה מאשים שחזי לקח, ועולה מהשיחה מפורשות שאתה נותן לו. אתה מורה למישהו אחר לתת לו, דרך אגב, בדיוק כמו שחזי סיפר. משום שחזי סיפר על החג הזה אחרי שהוא כבר עזב, והוא סיפר שאורי התקשר אליו ואמר לו ‘יש לי תלושים בשבילך מיהודה’.
ת: אני,
ש: הדברים הללו משתלבים היטב עם העדות של חזי, ולא משתלבים כלל וכלל עם העדות שלך.
ת: אורלי עניתי לך, זה מה שאני זוכר.
ש: יפה. אז בסדר גמור, אז בוא נמשיך. תראה, אני אומרת לך שהיו פה לא רק שלום וחזי, אלא גם וידל ודותן, שני אנשים שלא קשרת אותם לאיזושהי שקרנות כרונית וקנוניה נגדך, וגם הם אמרו שהם לא עסקו ישירות בחלוקת המסה של התלושים. אמרו שיכול להיות שהם נתנו פה ושם לאנשים והגיעו, אבל בגדול הם העבירו את הכול אליך ואתה היית אמור לטפל בזה. מה שאומר שהרבה מאוד תווים הגיעו אליך לכיס, הרבה לפני שהם חולקו או לא חולקו לאנשים מסוימים. תגובתך בבקשה?
ת: קודם כל, אני זוכר את השיחה של מה שמו דותן פה. הוא עוד בכלל טען שהוא לא חילק בכלל תלושים. זו טענה של דותן, זה רק יכול להבהיר לי באיזו מידה הוא הושפע על כך, על ההתנהלות שלו. דבר שני אני אומר עוד פעם, תלושים הגיעו. אני אמרתי שאני לא שללתי את זה והתלושים האלה חולקו במשך כל ימות השנה, גם בפסח, גם בראש השנה וגם לאורך כל השנה. ולכן הם לא היו אצלי, הם היו מסתבר, שהיו יותר גם אצל העוזרים וגם אצל רונית ודאי או,
ש: וגם אצלך במגירה כפי שלמדנו היטב אתמול ואתה לא יודע להסביר למה
ת: אני יודע, אני יודע,.
ש: אבל נוח לך לא לדעת להסביר כשאתה לא מסוגל לתת הסבר שמתיישב עם הגרסה שלך יהודה.
ת: אני,
ש: זה מאני טיים, זה עכשיו.
ת: להתייחס?
ש: בהחלט.
ת: אני יודע דבר אחד. גם אתמול, אם לא הבהרתי, אני אבהיר את זה שוב. הנושא של המגירות, מדובר במן מגירות משרדיות שיושבות מתחת לשולחן. להערכתי 3 או 4, אולי 5 מגירות. זה לא מגירות שאת כפי שניסית לתאר אותן אתמול, מגירה לתלושים של השנה, מגירה של תלושים שלי אישיים. זה מגירות עמוסות במסמכים. מגירות שיש בהן מן הסתם הרבה מאוד ניירת כמו שיכולים להעיד לך אלה שנכנסו ספונטני ללשכה, שהשולחן לא מסודר והכול מלא ניירת. אני יכול לזכור? את מראה לי תלושים שהיו שנתיים בתוך המגירה. אני יכול לזכור דבר כזה? אני יכול להעיד איך הם הגיעו?
ש: לא כולם היו שנתיים.
ת: חלקם.
ש: היו לאורך השנתיים מספר די גדול של תלושים,
ת: לא יודע.
ש: ואתה מספר שאתה מחלק פעם ב לזאת שאוספת בקבוקים, או אולי לאריתראי, או לזה שהפך אתיופי וזהו.
ת: אני,
ש: וזהו.
ת: אני,
ש: נכון? יש עוד אנשים שהיית מחלק להם תלושים ולכן החזקת תלושים במגירה? או שזה לשימושך האישי?
ת: אני בפירוש אומר שהיו, מה שהיה במגירות אני לא יכול לדעת עליהם. אני לא יכול לדעת מה יש לי במגירה, בטח ובטח שנתיים שלוש לפני, ובטח ובטח במגירה שהיא עמוסה כל כך. הלשכה שלי, כל מי שתשאלי אותו, היא לשכה פתוחה, אף פעם הלשכה לא נעולה. יש גישה כבוד השופט להרבה מאוד אנשים, זה האם בית, ומנהלת הלשכה, והמזכירות, והעוזר, והנהג.
כב’ הש’ קובו: אבל אין טענה שאם הבית באה ושמה לך תלושים במגירה שלך?
העד, מר בן חמו: אני לא אמרתי שהאם בית אמרה. אני הייתי,
כב’ הש’ קובו: לא, גם אין טענה שהיא שמה לך תלושים.
עו”ד שרגנהיים: אלא אם אתה טוען את זה. אתה טוען את זה?
העד, מר בן חמו: אני לא אמרתי את זה כבוד השופט. אני אומר שהלשכה שלי הייתה נגישה להרבה מאוד אנשים, ולכן החקירה הייתה חקירה של שנתיים סמויה. אני יכול לדעת עם מי מבין בעלי האינטרסים שפעלו להשמיץ אותי עשה את מה שעשה? אני לא. אני לא יודע על התלושים האלה.
ש: יהודה,
ת: אני לא אומר שהאם בית עשתה או פלוני אלמוני. אני בא ואומר שהלשכה היא הייתה ידועה שהיא, ומי שעבד אצלי ידע את זה. ואם חזי עבד אצלי, ידע את זה, יכול להיות. יכול להיות, הכול יכול להיות.
ש: יהודה?
ת: כן?
ש: אני שומעת אותך כבר ביום השלישי שאתה מעיד. אני רוצה להגיד לך שאתה נשמע מאוד פרנואיד. יש נגדך קנוניות, יש אנשים שחוברים לרעתך. לקנוניה הקבועה שאתה מדבר עליה של דני, רונית וחזי, אתמול אתה צירפת כבר את שלום מאיר על אף שאין שום קשר ביניהם. עכשיו אנחנו שומעים שבעצם כל אנשי הלשכה, ואנחנו מדברים על אנשי לשכה שכבר נמצאים אחרי שלא חזי, ולא רונית, ולא דני נמצאים בעירייה. אולי מי מהם שם לך במגירה כי יודעים שיש חקירה אז ממלאים לך את המגירה, מחביאים לך אולי מתחת, מה העניינים? מה יש לכולם מיהודה? מה עשית לכולם?
ת: כמו שאת שומעת אותי 3 ימים, אני שומע אותך 3 ימים. את נשמעת לי מאוד אובססיבית, מאוד אובססיבית, אפילו לא יודע להסביר את זה. ולכן אני את התשובות שלי אני אומר כפי שאני זוכר, כפי שאני יודע ולא כפי שאת רוצה.
ש: טוב, נמשיך.
ת: תמשיכי.
ש: הייתה פה גם רונית ודאי. רונית הייתה מנהלת לשכתך במשך שנים והיא סיפרה פה בעדות שלא אחת היא נשלחה על ידך לבצע כל מיני רכישות אישיות עבור מקורבייך, בני משפחתך, אירועים שאתה מוזמן אליהם, וכל הדבר הזה נעשה בתווי קניה שאתה מוסר לה לצורך הרכישות הללו. מה תגובתך לכך?
ת: שקר וכזב. שקר וכזב. לא היה ולא נברא. רונית ודאי עשתה רכישות עם תלושים בשביל עצמה. זה שהיא מציגה היום, אני יכול להציג חשבונית שרכשתי מכונית ואת קנית לי אותה. אז זה נשמע הגיוני? זה שקר וכזב, לא נתתי לה מעולם לרכוש לי. לא לה ולא לאף אחד אחר. פעם אחת צאלה אמרה לי שהיא בדרך לקניון, אמרתי לה ‘קחי’. התלושים שקיבלתי מהעירייה לא נקלטו באותה חנות, היא התקשרה אליי, באתי, שילמתי עם הכרטיס אשראי או עם הכסף המזומן וזה מה שהיה. רונית לא רכשה בעבורי אפילו פעם אחת. פעם אחת.
ש: רונית הציגה מספר קבלות, הן גם הוגשו.
ת: היא יכולה להציג גם קבלות על זה שהיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי כמו שפעם קרה לה. נו, אז מה אני אעשה?
ש: אני אסיים את השאלה ואז תוכל לענות בצורה מלאה, בסדר?
ת: נו?
ש: היא הציגה כמובן קבלות וחשבוניות, ולתיק המוצגים של בית המשפט אנחנו גם הצגנו התחקות אחר אותן קבלות. ואני אספר לך שהקבלות הללו, כמובן בחנויות שונות באמת שולמו בתווי קניה. לתווי הקניה יש מספור, הגיעו לפה קב”טים רלוונטיים של הרכישה הזאת, ומתוך המספרים של תווי הקניה הולכים אחורה ומוצאים שהם חלק מתרומת תווי הקניה של חברה קבלנית בשם “ינוב” לנזקקי עיריית כפר סבא מראש השנה 2012. הרכישה נדמה לי בוצעה ב-2013. זאת אומרת שרונית שומרת לטענתך חשבוניות אישיות על קניות שלה מאיפשהו ב-2013, הכול כדי יום אחד ב-2017 שיוגש נגדך כתב אישום על הרכישות האלה? באמת יהודה?
ת: אני אשמח מאוד אם במקום נאומים תתני שאלות. אבל אני אומר לך באופן חד משמעי, רונית אחרי שפיטרתי אני מבין שהיא הייתה מסוגלת להכול. בחיים לא רכשה בעבורי אפילו לא סיכה, אפילו לא בורג, אפילו לא הדבר הפעוט ביותר. זה שקר וכזב. אם היא מעידה פה שהיא חילקה לאחותה בסכומים גבוהים מאוד של תלושים, תארי לך מה היא לקחה לעצמה. זה שקר וכזב. אם האם בית צביה שהיא העסיקה אותה בניגוד לחוק, שהיא חתומה על הסכם עבודה כמו כל עובד שאסור לו להשתמש בגורמי העירייה כעובדים בבית והכול, אם היא מעסיקה אותה ומשלמת לה בתלושים על ניקיון הבית – מה את מצפה שהיא תעשה? מה? הרי זה מובן לכל בר דעת מה שרונית וכל השאר עשו. את יכולה לנאום עד מחר ולהגיד את כל מה שאת רוצה, אני לא יכול לחשוב על הקב”ט ועל זה, לתאםאת כל הדברים האלה. זה קשקוש. מי שיכול לתאם זה אולי מוח קרימינלי כמו שלה. אם היה לי מוח קרימינלי,
ש: אולי לא צריך לתאם, אולי צריך פשוט להודות.
ת: אולי אם היה לי מוח קרימינלי כמו שהיה לה או לחבריה, אז אולי הייתי מתנהג אחרת אבל לא היה לי, אין לי את המוח הזה.
ש: היום נשמע שאתה מעניק הרבה מאוד משמעויות והרבה מאוד מוטיבציות להרבה מאוד אנשים לעמוד פה בבית המשפט תחת אזהרה של בית המשפט ולשקר רק כדי להרע לך.
ת: אם לא הייתי בבית משפט הייתי מגיב למילה “שקרן”, אבל אני מעדיף לא להגיב לך.
ש: לי?
ת: כן, לך, לך, כן.
ש: אני שקרנית?
ת: את אמרת, כן.
ש: אני? זו הטענה שלך?
ת: את אובססיבית. את,
ש: לא,
ת: תניחי, אוקי.
ש: אבל זה לא אותו דבר, אני לא יודעת אבל בסדר.
ת: בואי נתמקד בבקשה בשאלות, לא בנאומים.
ש: אז בוא תענה לי. השאלה הייתה מופנית אליך.
ת: מה הייתה השאלה?
ש: בוא נעבור הלאה. שמענו גם ממירב גרושתך על קיום תמידי של תווי קניה בסך של אלפי שקלים שמגיעים יותר במסות לקראת החגים, והיא סיפרה שהם היו מוסתרים בארון הבגדים לצורך שימוש לקניות ומתנות שונות בהוראתך. מה תגובתך?
עו”ד אוחיון: היא אמרה את זה בבית המשפט?
עו”ד שרגנהיים: כן. תקרא את העדות שלה.
עו”ד אוחיון: טוב.
עו”ד שרגנהיים: כן, חברי יפנה,
עו”ד אוחיון: אני לא מסכים, אבל תענה, תענה.
עו”ד שרגנהיים: חברי יפנה לקרוא את,
עו”ד אוחיון: בואי נדייק, לא, לא.
עו”ד שרגנהיים: הפרוטוקול מה-14.05.20, עמוד 1175 שורה 3, עד עמוד 1181 ואחר כך יעיר.
עו”ד אוחיון: טוב.
עו”ד שרגנהיים: בוא תענה.
עו”ד אוחיון: אנחנו רגילים כבר לשמוע ממך ציטוטים לא מדויקים.
כב’ הש’ קובו: זה בסיכומים.
עו”ד שרגנהיים: אבל אני הפניתי בדיוק.
עו”ד אוחיון: לא, לא.
עו”ד שרגנהיים: אז הציטוט ניתן לבדיקה.
עו”ד אוחיון: אני לא מסכים. יהודה,
כב’ הש’ קובו: נרשם שהסנגור הנו חולק.
עו”ד אוחיון: כן.
כב’ הש’ קובו: ואז בסיכומים (מדברים ביחד).
עו”ד אוחיון: תענה, תענה יהודה. בוא, בוא נקצר.
כב’ הש’ קובו: מה שכתוב שבפרוטוקול כתוב. אין,
עו”ד אוחיון: ברור.
עו”ד שרגנהיים: לא מודאגת, אני קראתי את הפרוטוקול.
עו”ד אוחיון: מכאן אי אפשר לשנות את זה באמירות.
כב’ הש’ קובו: בדיוק, בדיוק.
העד, מר בן חמו: אני אמרתי ואני חוזר ואומר ואת יודעת את התשובה, אבל אני אחזור לטובת בית המשפט. היו לי תלושים של החברה לאוטומציה, והתלושים של מפעל הפיס, והתלושים של העירייה שקיבלתי פעם בשנה לחגים, והיו לי תלושים שמירב יודעת טוב מאוד שרכשנו אותם. ואני יכול להגיד לך על מירב דבר אחד. שאני חס עליה, היא אימא של הילדים שלי, צר לי שעירבתם את המשפחה שלי בנושא הזה. פגעתם בילדיי, פגעתם בבני משפחתי, ואני יכול לומר רק דבר אחד, שלא היה ולא נברא. כל מה שהיה, גם עם מירב, היא הייתה מונעת מדחפים בגלל הגירושים שלי, ואני ככה יוצא מנקודת הנחה, ופה היא אמרה שהיו מאות,
עו”ד שרגנהיים: אולי היא אמרה שזה התחיל במאות והמשיך באלפים.
ת: לא. היא חזרה,
ש: כך היא אמרה.
ת: אתם, עם כל זה של ההסתה,
ש: עוה”ד שלך יקרא את הפרוטוקול אחר כך ויראה שאני מדייקת.
ת: אז אני, אז אני,
ש: מתחיל במאות ונגמר באלפים.
עו”ד אוחיון: אל תתווכח איתה. יהודה בבקשה, אנחנו רוצים לסיים מהר.
עו”ד שרגנהיים: ומירב אתך בבית רק עד 2013.
עו”ד אוחיון: אל תתווכח איתה על מה שאמרה מירב.
העד, מר בן חמו: אוקי.
עו”ד אוחיון: יש פרוטוקול, תענה לשאלה.
עו”ד שרגנהיים: אני אומרת לך, יש פרוטוקול.
עו”ד אוחיון: בדיוק. בוא, בוא נתקדם, בוא נתקדם בבקשה.
עו”ד שרגנהיים: זה התחיל במאות, המשיך באלפים ובל נשכח שמירב ואתה מתגרשים בסוף 2013 אחרי הבחירות, כאשר הפרוץ,
עו”ד אוחיון: אני יכול לבקש מחברתי,
עו”ד שרגנהיים: סליחה.
עו”ד אוחיון: פשוט לשאול,לא, באמת.
עו”ד שרגנהיים: אני שואלת שאלות ואני מדייקת במילים.
עו”ד אוחיון: הנאומים האלה מזמינים אחרי זה תגובות. תשאלי שאלה.
עו”ד שרגנהיים: אני לא מבינה. כשאני נותנת נתונים אז חברי מבקש שאני אדייק,
עו”ד אוחיון: תשאלי שאלה, תקבלי תשובה. בואי נתקדם.
עו”ד שרגנהיים: כשאני מדייקת בנתונים, חברי מפריע לי. אפשר להמשיך?
כב’ הש’ קובו: היא רק מציגה את העובדות או תאריכים מתי התרחשו, בסדר גמור.
עו”ד שרגנהיים: בוודאי.
עו”ד אוחיון: היא לא מציגה עובדות אדוני. אף פעם היא לא הציגה עובדות.
כב’ הש’ קובו: לא, לא. השאלה מתי הם התגרשו זו עובדה מוסכמת, על זה אין מחלוקות.
עו”ד אוחיון: כן? טוב. בסדר.
עו”ד שרגנהיים: שאלנו את זה 200 פעם חצי מהעדים.
העד, מר בן חמו: זה גם לא, זה גם לא נכון.
כב’ הש’ קובו: לא משנה. על זה אנחנו לא צריכים לריב.
העד, מר בן חמו: זה גם לא נכון.
עו”ד אוחיון: יהודה, אני מבקש אל תיגרר אחריהם.
עו”ד שרגנהיים: קודם כל אתה מוזמן לתקן אותי.
כב’ הש’ קובו: השאלה מתי התגרשתם,
עו”ד אוחיון: (מדברים ביחד) תיקח רק את החלק העובדתי ותענה עליו. בבקשה בוא, בוא נסיים.
כב’ הש’ קובו: בדיוק, לענות על העובדות.
העד, מר בן חמו: כן?
עו”ד שרגנהיים: מה שאני אומרת זה שגם מה שאומרת מירב מתייחס עוד לתקופה שבה גרתם יחדיו כזוג נשוי. אבל אנחנו גם ב-2017 יודעים שנמצאו אצלך תלושים בבית, אז הנושא הזה המשיך. מירב לא ממציאה, החברה לאוטומציה לא המשיכה לשלם לך עד 2017, נכון יהודה? נכון יהודה?
ת: כל מה שנתפס אצלי בבית אלה תלושים שלי. שלי. זהו.
ש: בוא תסביר.
ת: אני מסביר לך שזה שלי. הסברתי ביליון פעם מה המקורות של זה.
ש: זה שזה שלך אנחנו יודעים, כי ניכסת לעצמך וגנבת מתוך קופה ציבורית שיצרת כראש עיר. אם יש לך הסבר אחר לזה שזה שלך, אז תסביר אותו עכשיו כי מבחינתי זה שלך כי גנבת את זה.
ת: זה שלי, הסברתי כבוד השופט עשרות פעמים ואני לא מתכוון לחזור עוד פעם. הסברתי, הסברתי מהם המקורות של התלושים שהיו לי. לחזור עוד פעם לשעמם את עצמי? לשעמם אתכם? אני אמרתי.
ש: כן, אני רוצה לדעת. ב-2017 אתה מקבל סכומים מהחברה לאוטומציה?
ת: אני חושב שאני אמרתי שב-2017 לא, זה לא,
ש: נהדר. מתי הפסקת לקבל סכומים מהחברה לאוטומציה?
ת: אני לא זוכר את התאריכים, אני מוכן להסתכל. זה רשום במסמכים של העירייה מתי הייתי חבר בדירקטוריון הזה או מתי באספת המורשים הזו,
ש: אתה יודע לתקן אותי כשאני לא מדייקת לדעתך בחודשים המדויקים.
ת: כשאני זוכר, כשאת מדברת על דברים אישיים שלי, אז אני מן הסתם אזכור יותר.
ש: אז אתה עכשיו תיתן את המועד. מתי הפסקת לקבל תלושים מהחברה לאוטומציה, באיזו שנה?
ת: לא זוכר, לא זוכר, לא זכור לי.
ש: זה היה ב-2017?
ת: לא, לדעתי 17′ זה לא היה.
ש: ב-2016?
ת: יכול להיות.
ש: ב-2016 קיבלת תלושים?
ת: יכול להיות 15′ או 16′.
ש: יכול להיות?
ת: יכול להיות.
ש: “יכול להיות?” זה הטענת הגנה שלך עובדת על “יכול להיות”?
ת: אני אומר תבדקו, יש לכם מסמכים לבדוק.
ש: אנחנו, תאמין לי אני אגיד לך בדיוק מאיפה הגיע כל תלוש.
ת: אז תגידי לי.
ש: אני אגיד לך.
ת: לא, תגידי את התאריכים שהייתי.
ש: אתה תצטרך להתמודד עם מה שאני אגיד לך.
ת: אני אתמודד.
ש: נהדר. ממפעל הפיס מתי בדיוק קיבלת תלושים?
ת: במשך כל כהונתי, נדמה לי 4 שנים שהייתי אז באסיפת מורשים. אני לא זכרתי את זה אפילו, רונית הזכירה את זה.
ש: אתה גם לא אמרת את זה בחקירות שלך.
ת: נכון, כי אני אמרתי באיזה מצב הייתי נתון בחקירות.
ש: לא, אז זה מקור חדש שנולד עכשיו בעדותך?
ת: מה? מפעל הפיס? רונית אמרה את זה פה. רונית אמרה את זה פה. אני אמרתי את זה אז בזמנו לעוה”ד שלי.
ש: מדהים, רונית דוברת אמת כשהיא אומרת דברים כאלה?
ת: רונית, חלק מהדברים שהיא אמרה אני התחברתי אליהם ובדקתי אותם גם. תתפלאי לשמוע. אמנם לא קראתי,
ש: אז רונית דוברת אמת?
ת: טוב.
ש: לא הבנתי נכון?
עו”ד אוחיון: את עוד פעם קוטעת אותו. את,
כב’ הש’ קובו: לא נורא.
עו”ד אוחיון: אני מציע שלא נחזור על מה שהיה אתמול.
עו”ד שרגנהיים: מה? אני לא מבינה, הוא סיים. מה אתה רוצה?
עו”ד אוחיון: לא, לא. שלא נחזור על מה שהיה אתמול.
כב’ הש’ קובו: היא לא קטעה אותו. הוא אמר,
עו”ד אוחיון: לא, היא קטעה אותו אדוני.
עו”ד שרגנהיים: אני לא קטעתי שום דבר.
עו”ד אוחיון: באמצע התשובה היא מכניסה ואומרת לו ‘אז רונית דוברת אמת’.
עו”ד שרגנהיים: לא, מי שקוטע זה חברי.
העד, מר בן חמו: אשר, אשר,
עו”ד אוחיון: הנה, גם עכשיו היא קוטעת אותי.
עו”ד שרגנהיים: חברי קוטע את רצף החקירה.
עו”ד אוחיון: אדוני, העמדה שלך,
כב’ הש’ קובו: (מדברים ביחד),
העד, מר בן חמו: אשר,
כב’ הש’ קובו: תעצור את ההקלטה.
עו”ד אוחיון: אני מתפלא שבית,
(הפסקה בהקלטה)
כב’ הש’ קובו: חוזר להקליט, כן. בוא תשלים את מה שרצית להגיד על רונית ודאי.
העד, מר בן חמו: אמרתי, הסברתי את מקורות התלושים שהיו לי במשך כל התקופה שהשתמשתי בתלושים. כל פעם אני אחזור על זה? באמת.
כב’ הש’ קובו: לא, ואז נשאלת אם רונית ודאי משקרת או אומרת אמת.
העד, מר בן חמו: אני אומר, רונית ודאי אמרה פה כמו שגרושתי אמרה פה, כמו שדני הרוש פה. רשמתי את הדברים, חלקם נבדקו, חלקם אומתו, חלקם התקשרתי לאנשים שלא קשורים לחקירה על מנת לשמוע, לרענן את הזיכרון, ורונית הזכירה פה ונזכרתי שבאמת הייתי מקבל מהחברה לאוטומציה וממפעל הפיס. היא העידה על זה ששלחו את זה בדואר אליה, והיא, היא נתנה לי את זה.
עו”ד שרגנהיים: מתי? באיזה שנים קיבלת?
ת: בשנים שהייתי חבר דירקטוריון, תבדקי את זה.
ש: לא, אני לא אבדוק,
ת: אני אבדוק.
ש: אתה על הדוכן ואתה תענה לי.
ת: אז אני אחזור,
ש: אני לא מבצעת חקירה עכשיו חוץ מאשר שלך.
ת: אוקי. אני אבדוק,
ש: אתה נותן לי תשובות היום.
ת: אני אשיב לך על זה, אני אבדוק את זה. אני אבדוק ואני אשיב לך.
ש: באיזה שנים בערך קיבלת ממפעל הפיס?
ת: אני לא, באיזה שנים רונית עבדה?
ש: ב-2017 קיבלת ממפעל הפיס?
ת: 17′ בטוח שלא כי לא הייתי. 15′, 16′ אני לא זוכר, אני אבדוק. 17′ בטוח שלא, אני זוכר.
ש: הבנתי. טוב, בוא תספר לנו על ההלוואה מכחלון.
ת: פניתי לרפי כחלון שייתן לי הלוואה של 10,000 שקלים.
ש: מתי בבקשה?
ת: אני חושב שבערך שנה לפני שהתפוצצה הפרשה, משהו כזה.
ש: אוקי.
ת: סדר גודל כזה.
ש: ומה נסגר ביניכם? היה חוזה להסכם הלוואה הזה?
ת: לא.
ש: תחת איזה כותרת זה קיבל?
ת: באתי ביקשתי ממנו הלוואה. הוא אמר לי ‘אין לי כסף מזומן’, נתן לי את התלושים. נדמה לי שהיו שם אפילו 12,000 שקל. אמרתי לו ‘אני צריך 10’, הוא אמר לי ‘קח את זה’. אמרתי שאני צריך לסייע,
ש: הוא נתן לך את זה שנה לפני, או ביקשת שנה לפני?
ת: נדמה לי שהוא נתן לי את זה שנה לפני, נדמה לי. סדר גודל של חודשים לשנה, משהו.
ש: הוא נתן לך את 10,000 התלושים ביחד?
ת: אם אני זוכר נכון, כן. יכול להיות בפעמיים, יכול להיות פעם אחת.
ש: תראה יהודה, הסיפור הזה של כחלון הרי סיפרת אותו בחקירות, נכון?
ת: כן.
ש: אחד, אני אגיד לך שסיפרת אותו אחרת ואנחנו נעבור על זה עכשיו. שתיים, אני אגיד לך שאתה חזרת בך מהאמירה הזו, וזה גם ציינת בעדותך הראשית, נכון? אז בוא נעבור שניה על הגרסאות שלך, כי בעניין הזה הגרסאות שלך מאוד משתנות, ולא בכדי הן משתנות, כי אתה לא דובר אמת. אז ככה, בחקירה הראשונה אתה מספר שהתלושים הללו הם מתנה מכחלון. אתה אומר מעבר לזה שזה כאילו נועד להיות מתנה לאיילת בת זוגתך.
ת: (מצקצק בלשונו).
ש: מה זה “(מצקצקת בלשונה)”? מה זה אומר?
ת: לא יודע, תשלימי. תשלימי את השאלה.
כב’ הש’ קובו: תגידו אם יש מילה. הפרוטוקול,
עו”ד שרגנהיים: לא, תענה.
העד, מר בן חמו: תשלימי את השאלה.
ש: תן תשובה.
ת: לא, לא אמרתי כלום.
ש: זאת השאלה.
ת: מה?
ש: זה היה כמו שאמרת, מתנה לאיילת בת זוגתך?
עו”ד אוחיון: את יכולה להפנות אותנו? אני רוצה לבדוק מאיפה? תפני אותי לאיפה הוא אמר את זה שניה אחת. אני לא זוכר אמירה כזאת, אבל יכול להיות שאני לא זוכר. את אומרת את זה בכזה בטחון שאני כבר לא בטוח. אבל את יכולה,
עו”ד שרגנהיים: אז תקרא.
עו”ד אוחיון: לא. תפני אותי איפה זה כתוב בהודאות.
כב’ הש’ קובו: צריך להפנות, להגיד לעד איפה זה כתוב.
עו”ד אוחיון: אדוני אני, אז כן.
עו”ד שרגנהיים: אדוני, אני צריכה לחפש בעצמי כדי להגיד איפה זה נאמר.
עו”ד אוחיון: גברתי הנכבדה,
עו”ד שרגנהיים: הגרסה הזו מתפתחת מאוד, היא נאמרת במיליון ואחד מקומות.
העד, מר בן חמו: לא, יש גבול, יש. זה, אמירה כזו אני מתאר לעצמי שהייתי זוכר, כי זה בולט, כן?אבל להגיד לי,
כב’ הש’ קובו: (מדברים ביחד) בסוגריים, השאלה,
עו”ד אוחיון: אדוני, זו לא פעם ראשונה,
עו”ד שרגנהיים: לא, זה בחקירות מה-13.02 ומה-14.02,
עו”ד אוחיון: לא, לא, אני לא מסכים.
עו”ד שרגנהיים: גרסה מתפתחת, היא מתפתחת.
עו”ד אוחיון: את, לא,
כב’ הש’ קובו: מתי? 13.02 או 14?
עו”ד שרגנהיים: 13.02, ו-14.02 זה מדויק.
עו”ד אוחיון: אדוני, לא, לא. אדוני נותן קרדיט יותר מדי לאור השקרים שהיא נתפסה פה לאורך כל הזמן.
כב’ הש’ קובו: (לא ברור).
עו”ד אוחיון: באמת.
עו”ד שרגנהיים: אני מבקשת לעשות הפסקה.
כב’ הש’ קובו: (לא ברור).
עו”ד אוחיון: ביקשתי דבר פשוט.
עו”ד שרגנהיים: שחברי יקרא.
כב’ הש’ קובו: קודם כל,
עו”ד אוחיון: אני רוצה לדעת,
כב’ הש’ קובו: שניה. קודם כל, עו”ד אוחיון לסדר. לטעון שהתובעת נתפסה פה בשקרים, אני עוד לא ראיתי אף שקר שהתובעת נתפסה עליו.
עו”ד אוחיון: יפה מאוד אדוני.
כב’ הש’ קובו: את זה אני אומר לפרוטוקול, לא ראיתי את התובעת משקרת כאן בבית המשפט. אני אומר את זה שיירשם בפרוטוקול. ובית, התובעת הפנתה לשני תאריכים, אדוני יסתכל, זה הכול.
עו”ד שרגנהיים: שתי החקירות,
כב’ הש’ קובו: אם יסתבר בסיכומים,
עו”ד אוחיון: אני צריך להסתכל אדוני?
כב’ הש’ קובו: אם נסתכל,
עו”ד אוחיון: אני לא צריך להסתכל,
כב’ הש’ קובו: שניה, שניה אני מדבר. כשאני מדבר אדוני יכול לשבת.
עו”ד אוחיון: טוב.
כב’ הש’ קובו: אדוני יישב כשאני מדבר. עכשיו התובעת הפנתה לחקירות, אדוני יסתכל, יבדוק את זה. אני יכול לתת לאדוני שתי דקות ללכת לבדוק את הדברים. התובעת הפנתה, אם בסיכומים יסתבר שהתובעת הפנתה לא נכון, ההגנה תעמוד על זה, תתקן.
עו”ד אוחיון: לא יודע אם היא הפנתה, אני רוצה לראות.
כב’ הש’ קובו: זה הכול.
עו”ד אוחיון: אם,
כב’ הש’ קובו: לא לטעון שהתובעת משקרת.
עו”ד אוחיון: סליחה אדוני. אני לא שמעתי שהתובעת הפנתה, שמעתי שבית המשפט מבקש ממנה, אבל לא שמעתי שהיא הפנתה.
כב’ הש’ קובו: לא, היא הפנתה לחקירות. אדוני לא הקשיב?
עו”ד אוחיון: למקום מסוים בחקירות? בבקשה. אדוני, עוד פעם אני חוזר, יותר מדי קרדיט. בבקשה, אני יכול לדעת,
כב’ הש’ קובו: בסדר, אני נותן לתובעת קרדיט כי היא זכתה בו ביושר. זה הכול.
עו”ד אוחיון: טוב. מה נעשה?
כב’ הש’ קובו: האמירות האלה צריכות להיפסק.
עו”ד אוחיון: כנראה שיושר זה עניין של גיאוגרפיה, מה שרואים מפה לא רואים משם.
כב’ הש’ קובו: בסדר, לא לטעון שהתובעת שקרנית.
עו”ד שרגנהיים: בחקירה הראשונה, בשורה 95,
עו”ד אוחיון: רגע אחד.
עו”ד שרגנהיים: מדובר בהלוואה מרפי כחלון.
עו”ד אוחיון: כן?
עו”ד שרגנהיים: נתן לו,
עו”ד אוחיון: כן. רק שמתנה,
עו”ד שרגנהיים: נתן לו,
עו”ד אוחיון: איפה? איפה?
כב’ הש’ קובו: רגע, רגע, לא להפריע לתובעת.
עו”ד שרגנהיים: אני מקריאה, אתה עוקב. לא נכנס לי לדברים.
כב’ הש’ קובו: אדוני יישב.
עו”ד אוחיון: שניה אחת.
כב’ הש’ קובו: אדוני יישב ויקרא.
עו”ד אוחיון: רגע, אני אשב.
עו”ד שרגנהיים: באמת,
עו”ד אוחיון: למה אדוני אומר “אדוני יישב”? אני יושב.
עו”ד שרגנהיים: לא רק את היום שישיהרווחתי, גם את העצבים עכשיו.
כב’ הש’ קובו: עכשיו התובעת (מדברים ביחד).
עו”ד אוחיון: אני יושב.
כב’ הש’ קובו: עכשיו התובעת (לא ברור).
עו”ד אוחיון: אדוני לא רואה שאני יושב?
כב’ הש’ קובו: עכשיו אדוני יושב, אחרי שהערתי לו, תודה. כן?
עו”ד אוחיון: רגע, שניה אחת אני צריך לפתוח.
כב’ הש’ קובו: אני רואה (לא ברור) עזרה גם בחקירה הנגדית וזה מאוד מטריד אותי.
עו”ד אוחיון: אני שבית המשפט נכנס לפסיכולוגיה שלי,
כב’ הש’ קובו: נכון.
עו”ד אוחיון: ואני מבקש שבית המשפט לא יעשה את זה.
כב’ הש’ קובו: בסדר.
עו”ד אוחיון: כי גם אני יכול להיכנס לפסיכולוגיה של אחרים, אולי בצורה יותר מוצלחת.
עו”ד שרגנהיים: חקירה,
עו”ד אוחיון: רגע. חקירה ראשונה, איזו שורה?
כב’ הש’ קובו: להגביר את הקצב.
עו”ד שרגנהיים: חקירה ראשונה 13.02 אדוני, שורה 94 נשאל “מה מקורם של תווי הקניה שנמצאו היום בביתך?” תשובה בשורה 95 “בחג האחרון שזה היה ראש השנה, רפי כחלון נתן לי הלוואה, וגם חג לפני כן נתן לי הלוואה ועדיין לא החזרתי לו”.
עו”ד אוחיון: נקודה. אדוני זו הטעיה, זה שקר או לא? היא אמרה ‘מתנה לאיילת’ מה שהיא קוראת פה זו מתנה לאיילת?
עו”ד שרגנהיים: רגע, אבל זה לא נגמר פה. זו גרסה מתפתחת.
עו”ד אוחיון: אבל בואי נמשיך.
כב’ הש’ קובו: שניה.
עו”ד שרגנהיים: רגע, רגע.
עו”ד אוחיון: אני רוצה את ‘המתנה לאיילת’.
עו”ד שרגנהיים: בשורה 210 נאמר לך שכחלון מכחיש שהוא נתן לך הלוואה, כי כך הוא אמר בחקירה שלו. תגובתך, “כמו שאמרתי, הוא נתן לי את זה כהלוואה”.
עו”ד אוחיון: אדוני, אני יכול לעבור ל’מתנה לאיילת’?
עו”ד שרגנהיים: רגע.
כב’ הש’ קובו: שניה, שניה.
עו”ד שרגנהיים: רגע.
עו”ד אוחיון: על זה קמתי ואמרתי.
כב’ הש’ קובו: שניה.
עו”ד שרגנהיים: אבל אנחנו מדברים על גרסה מתפתחת, זה מה שכל כך יפה בגרסה הזאת.
עו”ד אוחיון: אנחנו מדברים על דברי הבל מתפתחים.
עו”ד שרגנהיים: זה מה שכל כך יפה. תביאי לי עכשיו את החקירה של ה-14.
כב’ הש’ קובו: אדוני, אם לא תהיה המתנה לאיילת (מדברים ביחד).
עו”ד אוחיון: לא. אדוני יחזור בו מזה שהיא לא אומרת אמת פה.
עו”ד שרגנהיים: אני יודעת, זה רשום לי.
כב’ הש’ קובו: (לא ברור).
עו”ד אוחיון: באמת.
כב’ הש’ קובו: בסדר,
עו”ד אוחיון: מה זה הקרדיט הזה?
כב’ הש’ קובו: אני מקשיב.
עו”ד שרגנהיים: בשורה 93 בחקירה השנייה, ב-14.02,
עו”ד אוחיון: רק שניה, אני עובר לחקירה השנייה. באיזה תאריך?
עו”ד שרגנהיים: הוא נשאל בשורה 90,
עו”ד אוחיון: באיזה תאריך?
עו”ד שרגנהיים: “בהודאתך אתמול מסרת כי קיבלת הלוואה בסך 10,000 ₪ מרפי כחלון”,
עו”ד אוחיון: מאיזה תאריך? אני יכול לדעת מאיזה תאריך?
עו”ד שרגנהיים: אני לא יכולה לחזור על דברים (מדברים ביחד).
כב’ הש’ קובו: מאיזה תאריך?
עו”ד שרגנהיים: 14.02.
עו”ד אוחיון: כן?
עו”ד שרגנהיים: נאמר בשורה,
עו”ד אוחיון: שורה? שורה?
עו”ד שרגנהיים: נאמר בשורה 90 “בהודאתך אתמול מסרת כי קיבלת הלוואה בסך 10,000 ₪ מרפי כחלון בשתי פעימות, אחת בחג האחרון ואחת שנה לפני כן. פרט איזה סכום קיבלת בכל פעימה”. תשובה “סדר גודל של 10,000 למיטב זכרוני, זה היה בפעמיים, כ-5,000 כל פעם. זה היה בפסח ובראש השנה, רפי רצה לתת את זה כמתנה כדי שאתמוך באיילת ללא ידיעתה, ואני אמרתי לו שזו תהיה הלוואה”.
עו”ד אוחיון: נו, זה היה שקר.
עו”ד שרגנהיים: אלו מילותייך?
עו”ד אוחיון: אדוני, אדוני, זה בדיוק השקר.
עו”ד שרגנהיים: אלו מילותייך או שאנחנו צריכים גם לפתוח דיסק?
עו”ד אוחיון: רגע, שניה אחת. שקר גמור. היא הציגה לו ככה ‘רפי נתן לך את זה, אתה ביקשת את זה כמתנה לאיילת, או שרפי אמר? אתה ביקשת כמתנה של איילת עוד כשרפי נתן כמתנה לאיילת’, זה מה שכתוב פה? כתוב פה דבר אחר לגמרי והיא הקריאה אותו, וזו שוב פעם הטעיה. ואני אומר לאדוני, חבל שאדוני לא רואה את הדברים. יש פרוטוקול הרי. ככה היא הציגה את הדברים? ככה היא הציגה, או שהיא הציגה את זה ‘כבהתחלה אמרת שזו הייתה מתנה לאיילת’.
עו”ד שרגנהיים: הכול בסדר.
כב’ הש’ קובו: יש פרוטוקול, הכול מוקלט,
עו”ד אוחיון: אז אדוני לא זוכר מה נאמר לפני שתי דקות?
כב’ הש’ קובו: בסיכומים הצדדים יתייחסו.
עו”ד אוחיון: לא, לא.
כב’ הש’ קובו: שקר לא ראיתי.
עו”ד אוחיון: בכל הכבוד אדוני,
כב’ הש’ קובו: בבקשה, אפשר להמשיך.
עו”ד אוחיון: הקרדיט, אולי ייקח אדוני חזרה את הקרדיט?
עו”ד שרגנהיים: אני הצגתי את הדברים בצורה מאוד מדויקת. אם חברי רק היה מכיר את חומר החקירה הוא היה יודע את זה, ולא היה קופץ ישר כנשוך נחש.
עו”ד אוחיון: תפסיקי לנסות להיבנות,
עו”ד שרגנהיים: וכשחברי קפץ כנשוך נחש, הרי שגם לאחר שהפניתי אותו למקומות המדויקים שבהם נמסרה אותה גרסת נאשם כפי שאני הצגתי אותה,
עו”ד אוחיון: זה מה שאמרת? זה מה שאמרת? שהגרסה,
עו”ד שרגנהיים: שינסה למצוא פערים, לא קיימים פערים.
כב’ הש’ קובו: חבל על הוויכוח.
עו”ד אוחיון: אדוני, היא הציגה לו שהגרסה הראשונה הייתה שזו הייתה מתנה לאיילת וזה לא נאמר.
כב’ הש’ קובו: חבל על הוויכוח.
עו”ד שרגנהיים: מה לעשות?
כב’ הש’ קובו: שמענו את מה שנאמר באופן מדויק, עכשיו צריך לענות. כן, טוב. לנאשם היה מספיק זמן, עכשיו הוא יענה. כן?
העד, מר בן חמו: אני לא,
עו”ד אוחיון: אדוני רומז פה לְמה?
כב’ הש’ קובו: לא, אני חושב שעכשיו הנאשם יכול לענות.
עו”ד אוחיון: אבל אדוני רומז פה לְמה?
כב’ הש’ קובו: בסדר.
עו”ד אוחיון: אני צריך להרגיש שאולי יש לי בקשה פה?
כב’ הש’ קובו: לא.
עו”ד אוחיון: אדוני רומז לְמה?
כב’ הש’ קובו: שכלום, שעכשיו הנאשם יענה לשאלה. השאלה נשאלה לפני המון זמן, עכשיו הגיע הזמן שהנאשם יענה עליה.
עו”ד אוחיון: השאלה נשאלה בצורה מטעה ועכשיו הנאשם לא צריך זמן. אני פה, יכול להיות שעשיתי טעות. אני פה ישבתי בשקט חוץ מאשר לבקש לאפשר לנאשם לענות כל החקירה הנגדית.
כב’ הש’ קובו: אוקי.
עו”ד אוחיון: רק על זה עמדתי. יכול להיות שעשיתי טעות. אדוני רומז פה שהיה פה מהלך כדי לתת לנאשם?
כב’ הש’ קובו: לא רומז פה כלום.לא רמזתי לשום דבר.
עו”ד אוחיון: אני התנגדתי בכלל? כל הדרך הוא מתעמת מולה.
כב’ הש’ קובו: טוב. עכשיו הנאשם יענה לשאלה.
עו”ד אוחיון: לא, לא יפה אדוני. באמת לא יפה.
כב’ הש’ קובו: כן. כן?
העד, מר בן חמו: כמי שלא בקיא בכל הפרטים של החקירה, כי לא קראתי את כל החומרים כפי שהסברתי כמה פעמים, אמרתי גם בהודאות שלי במשטרה, אמרתי את זה גם פה שרפי נתן לי את התלושים. אמרתי את זה, חזרתי ואמרתי את זה במשטרה נדמה 3 או 4 פעמים, אני לא זוכר, תגידי לי את. את יודעת, את בקיאה, אז תגידי לי את כמה פעמים. אמרתי שרפי רצה לתת את זה כאילו לא כהלוואה, לא מתנה לאיילת, אני לא יודע, לא זוכר בכלל דבר כזה. אבל בהחלט אני אמרתי לו ‘רפי, אני רואה את זה כהלוואה’. לא זכרתי פעם או פעמיים, את אמרת לי ‘או פעם או פעמיים’? אני לא זכרתי, את אומרת לי ‘אמרתי פעמיים’. יכול להיות, גם אם תגידי לי עכשיו שזו פעם אחת אני יכול להגיד לך שזה יכול להיות, זהו. זה מה שאמרתי.
עו”ד שרגנהיים: אני אגיד לך שזה בכלל לא מרפי. אני אגיד לך שאתה משקר בצורה בוטה בנקודה הזו, מה תגיד לי לזה?
ת: אז אני אגיד לך שאת משקרת. בסדר? נו, מה אני אגיד לך? את יורדת לרמה כזו, אני צריך לרדת לאן שאת יורדת.
ש: יהודה, אתה הנאשם וזאת הזדמנות שלך להוכיח את חפותך.
ת: אז אני אומר לך,
ש: אני באמת לא במצבך כאן.
ת: אז אני אומר לך,
ש: אני לא באותו מקום.
ת: אז אני אומר לך שקיבלתי את התלושים האלה מרפי. מה? חזרתי 3, 4 פעמים אחרי שהחוקר בדרכים לא דרכים,
ש: אז שואלת שוב. מתי קיבלת את זה?
ת: אני באמצע תשובה אבל.
ש: בבקשה.
ת: אני גם לחוקר אני אומר את זה כמה וכמה פעמים. לא ביום אחד, בכמה וכמה ימים. אני אומר לו את הדברים האלה. בסוף ראיתי שרפי, כפי שאמרתי בעדות שלי לפני מספר ימים, ראיתי שהוא, לא יודע אפילו למה, להסביר את זה, לא יודע. בהחלטה של בן רגע לקחתי את ההחלטה הזאת לחזור בי, ואחרי זה כשהגעתי לעו”ד אשר אז הוא אמר לי ש’יהיה לך את הזמן להגיד את זה’, ואני אומראת הדברים האלה מתי שצריך.
ש: יהודה, למה רפי מכחיש?
ת: 4 שנים, 4 שנים סתמו לי את הפה, אני אומר את זה עכשיו.
ש: יהודה, למה רפי מכחיש שהוא נתן לך את זה?
ת: תשאלי את רפי. אני, אני הדובר של רפי? תשאלי.
ש: אני אומרת לך אבל שרפי נשאל, וכשבחקירה הציגו לך את זה שגם רפי נשאל והכחיש, אז זה גרם לך לשנות את תשובתך.
ת: תשאלי.
עו”ד אוחיון: אני מתנגד.
עו”ד שרגנהיים: אז אני חושבת שהשאלה רלוונטית גם היום.
עו”ד אוחיון: זה עוד שקר של התובעת.
עו”ד שרגנהיים: נו, באמת.
עו”ד אוחיון: אני רוצה להפנות לכך,
עו”ד שרגנהיים: אז שהעד ייצא.
עו”ד אוחיון: רגע, אחד, לא. אני מפנה להודאות.
עו”ד שרגנהיים: אם חברי נותן תשובה, שהעד ייצא.
כב’ הש’ קובו: אז הנאשם יוצא.
העד, מר בן חמו: כן.
עו”ד אוחיון: נו, ברור. צריך לעשות מה שהתובעת אומרת. אני רציתי להפנות, מיד בית המשפט נותן החלטות בהתאם למה שהתובעת מבקשת. זה פשוט לא יאומן מה שקורה פה.
כב’ הש’ קובו: יש צורך שהנאשם ישמע את ההתנגדות?
עו”ד אוחיון: לא. להפנות? אני אמרתי שאני רק מפנה.
כב’ הש’ קובו: בסדר.
עו”ד אוחיון: גם להפנות צריך שהוא ייצא? כי התובעת ביקשה. אני חייב לומר עוד משהו לפרוטוקול. אתמול אני שמתי לב למשהו שזעזע אותי, ואני יודע לשים לב לדברים. הנאשם קיבל איזשהו פיפס, ובית המשפט מיד הסתכל על הספסל של עורכי הדין. ואם אני טעיתי, עם בית המשפט הסליחה.
כב’ הש’ קובו: לא הבנתי על מה מדובר בכלל.
עו”ד אוחיון: בסדר. אם בית המשפט לא הבין.
כב’ הש’ קובו: לא, לא הצלחתי להבין על מה מדובר.
עו”ד אוחיון: טוב.
עו”ד שרגנהיים: לא שמעתי מה קרה.
עו”ד אוחיון: הנה, כבר בחקירה הראשונה בשורה 210 אומרים לו “רפי כחלון מכחיש שרכש עבורך תווי קניה. תגובתך?’ ‘כפי שאמרתי, הוא נתן לי את זה כהלוואה”. הלאה.
עו”ד שרגנהיים: אמרתי את זה.
עו”ד אוחיון: לא אמרת את זה ותפסיקי עוד פעם, כן? לחייך חיוך כזה מביך.
עו”ד שרגנהיים: בדיוק את זה הקראתי.
עו”ד אוחיון: לא, לא בדיוק את זה הקראת. אמרת ‘כשהציגו לך, כשהציגו לך את זה שרפי כחלון מכחיש, שינית את גרסתך’.
עו”ד שרגנהיים: נו?
עו”ד אוחיון: זה, יש. גברתי, תקשיבי טוב. זה לא יעזור לך,
עו”ד שרגנהיים: לא, כי כמה פעמים?
עו”ד אוחיון: אמירות של בית המשפט, יש פרוטוקול.
כב’ הש’ קובו: לא הבנתי על מה ההתנגדות.
עו”ד אוחיון: על האיפה ואיפה שאני מרגיש ביחס של בית המשפט אל הספסל הזה ואל הספסל שלנו, כשזה צריך להיות, היה להיות הפוך. אחרי מה שעברנו במשפט, ואחרי שראינו כמה דברים הגיעו לידיעת התובעת ולא הגיעו לידיעתנו.
כב’ הש’ קובו: אבל מה ההתנגדות?
עו”ד אוחיון: ההתנגדות זה שהיא מציגה לו שהוא מסר גרסה, וכשאמרו לו ‘רפי כחלון מכחיש’, הוא שינה את הגרסה. זאת ההתנגדות.
כב’ הש’ קובו: אין מחלוקת שרפי כחלון הכחיש.
עו”ד אוחיון: אין מחלוקת שהוא הכחיש, אבל הוא לא שינה את גרסתו בגלל זה. הוא המשיך לעמוד על גרסתו,
עו”ד שרגנהיים: אבל הוא סיפר את זה בעדות הראשית, אני לא מבינה מה חברי רוצה.
עו”ד אוחיון: היא הרי רוצה לומר לו, אולי תפסיקי? אני עכשיו מדבר, אז אם אני מדבר ואני לא מיותר פה, כי אם אני מיותר אני יכול בכלל לחזור לירושלים, את תפסיקי להפריע לי. היא הציגה לו שכאשר רפי כחלון הכחיש, הוא שינה את גרסתו. היא אומרת לו ‘אתה משקר, לא קיבלת מרפי כחלון’. רק שניה. אז היא אומרת לו ‘הנה עובדה, שכשאמרו לך שרפי כחלון מכחיש, חזרת בך מהגרסה’. עכשיו התזה שלה היא שהוא לא קיבל מרפי כחלון. אם זה היה נכון, אז זה גם ברור למה זה משרת את התזה, אבל אי אפשר להציג נתונים שקריים.
כב’ הש’ קובו: בסדר.
עו”ד אוחיון: סליחה. ואני אמשיך,
כב’ הש’ קובו: בסדר, אני אסביר גם למה,
עו”ד אוחיון: אני אמשיך גם להקריא מההודאה השנייה,
כב’ הש’ קובו: בסדר, אני אסביר את,
עו”ד אוחיון: שניה, אדוני.
כב’ הש’ קובו: לא, לא, אני רוצה,
עו”ד אוחיון: גם מההודאה השנייה.
כב’ הש’ קובו: אני אסביר לנאשם שזה במחלוקת, השאלה אם הוא שינה את הגרסה או לא.
עו”ד אוחיון: מה זה קשור למחלוקת? אני מציג לבית המשפט את הנתונים, אבל בית המשפט אומר שזה במחלוקת? נוטה להמשיך לאחוז בגרסה הלא נכונה שלה.
כב’ הש’ קובו: טוב, בסדר. הנאשם יידע שיש מחלוקת, זה בסדר. אני לא אכריע כרגע במחלוקת.
עו”ד אוחיון: אני לא יכול להתנגד להטעיה, אני צריך להשאיר את זה במחלוקת? הדברים כהווייתם.
כב’ הש’ קובו: הנאשם לא שינה את גרסתו בחקירה.
עו”ד אוחיון: אמרתי, עכשיו אדוני מה? זאת לא השאלה, השאלה אם כאשר הציגו לו את הנתון הזה, הוא שינה את גרסתו?
עו”ד שרגנהיים: אחרי שהציגו לו את זה כמה פעמים, גם בחקירה הראשונה, גם בשנייה, בשלישית הוא שינה את גרסתו.
עו”ד אוחיון: אה, עכשיו זה כבר שונה, נכון? עכשיו זה כבר שונה לגמרי.
עו”ד שרגנהיים: לא, זה לא שונה. זה בדיוק מה שאמרתי.
עו”ד אוחיון: לא, זה שונה לגמרי. וגם,
עו”ד שרגנהיים: זה לא שונה בכלל.
עו”ד אוחיון: זה שונה לגמרי.
עו”ד שרגנהיים: חברי חייב לחפש שינויים? אין שינויים.
עו”ד אוחיון: לא, לא.
עו”ד שרגנהיים: אני מאוד עקבית.
כב’ הש’ קובו: תקרא לעד. תקרא לעד, התובעת תקריא לו במדויק את הדברים ואז (מדברים ביחד).
עו”ד שרגנהיים: מהיום שכתבתי את כתב האישום אני מאוד עקבית.
עו”ד אוחיון: תפסיקי להטעות אותו.
כב’ הש’ קובו: אוקי. אפשר לקרוא, אפשר לקרוא לנאשם?
עו”ד שרגנהיים: לא “אובססיבית” דרך אגב, עקבית.
כב’ הש’ קובו: בסדר. התובעת תקריא לו באופן מדויק.
עו”ד שרגנהיים: יהודה, ספר בבקשה במילותייך לבית המשפט מה הייתה הגרסה הראשונה שלך בחקירה על עניין התלושים שנתפסו בביתך?
העד, מר בן חמו: אם אני זוכר דובר, אמרתי שרפי נתן לי אותם.
ש: האם שינית גרסה זו במהלך חקירותייך?
ת: לדעתי אחרי 3,4 ימים שאמרו לי ואמרו לי אז אמרתי, חזרתי בי ואמרתי שזה לא רפי.
ש: מה אמרו לך ואמרו לך שגרם לך לשנות גרסה?
ת: לא זוכר.
ש: לא זוכר מה אמרו לך?
ת: זוכר שאמרו לי ‘זה לא, זה לא רפי’, אמרתי ‘זה רפי’, אמרו לי ‘זה לא רפי’ ‘זה כן רפי’, עד שבסוף אמרתי לא.
ש: מה עוד אמרו לך על רפי חוץ מאשר לך להגיד ‘זה לא רפי’?
ת: לא זוכר.
ש: אמרו לך מה רפי אמר בחקירה?
ת: אמרו לי לדעתי שהוא אומר שלא.
ש: אוקי, ובסופו של יום זה גרם לך,
ת: ובכל זאת אמרתי ‘כן’, ובכל זאת אמרתי ‘כן’.
ש: נכון, ומה קרה?
ת: אחרי 3 או 4 ימים, לא זוכר בדיוק כמה ימים היה שחזרתי בי. לא יודע.אני,
ש: אוקי. אחרי שחזרת בך, מה הייתה הגרסה החדשה שלך?
ת: גם כששאל אותי עוה”ד אשר, לא ידעתי להסביר לו למה. זה אחרי 3,4 ימים.
ש: לפני שנדבר על למה,
ת: רציתי אולי, אולי,
עו”ד אוחיון: אל תקטעי אותו.
העד, מר בן חמו: אולי רציתי, לא יודע ליישר אתו, לא יודע, לא יודע להסביר, אולי להקל עליו. לא יודע, אני מטבעי, לא יודע, באמת שאני לא יודע לתת הסבר, אבל זה עובדתית שאמרתי ועובדתית שחזרתי.
עו”ד שרגנהיים: אוקי. בוא ספר עכשיו במילותייך לבית המשפט בבקשה, מה הייתה הגרסה החדשה שיצרת לגבי התלושים לאחר שהחלטת לחזור בך מגרסתך לגבי רפי?
ת: לא זוכר. לא זוכר, תזכירי לי.
ש: לא, לא. אתה זוכר ואתה תספר, כי אם אני מזכירה, אחר כך הסנגור שלך קופץ עליי.
ת: זו כבר בעיה, אני לא אכנס ביניכם, זו בעיה שלכם.
ש: לא.
ת: אני,
ש: אז אני גם לא רוצה. אני רוצה שאתה תספר.
עו”ד אוחיון: אם את מזכירה במדויק, אני לא קופץ.
עו”ד שרגנהיים: סליחה. יהודה, אתה התכוננת לעדות שלך?
העד, מר בן חמו: תתפלאי לשמוע שאני מדבר רק על סמך מה שאת אומרת לי. גם השיחות שאמרת לי אתמול, לא שמעתי אותן אף פעם. גם,
ש: יהודה, אני מאמינה לך שלא שמעת את השיחות,
ת: אז אל תעני לי.
ש: כי הגרסה שלך ממש לא משתלבת איתן,
ת: אל תעני לי.
ש: והייתי חושבת שאפשר לבנות גרסה טובה יותר אם היית שומע את השיחות.
ת: אז אל תעני לי.
ש: אבל יהודה, אתה יודע לספר פה בדיוק מה רונית אמרה, ומה מירב אמרה, ומה דני אמר, ומה חזי אמר, ומה דותן אמר, ומה וידל אמר, ואיך דברים כן משתלבים או לא משתלבים עם דברים שאמרת ושכולם שקרנים. את כל הדברים האלה יהודה אתה כבר אומר ביום השלישי בביטחון רב, בנאומים ארוכים חוצבי להבות באמת, שמעידים על שליטה רבה מאוד בחומר החקירה. אז כשאני שואלת אותך על הגרסה שלך, שזה הדבר היחיד שכבוד השופט אמר לך לפני חודש וחצי, שזה הדבר היחיד שאתה צריך להכיר כשאתה עולה לדוכן – ואנחנו יודעים שיוכי אחותך סייעה לך וקראה לך את החקירות, כי כך כבר סיפרת – בוא תספר בבקשה לבית המשפט עכשיו, היום, במילותייך שלך,
עו”ד אוחיון: איפה הוא אמר שיוכי הקריאה לו את החקירות?
עו”ד שרגנהיים: במילותייך שלך, מהי הגרסה החדשה שמסרת לחוקרים לגבי התלושים שנתפסו בביתך? מה מקורם? כשזה החלטת שזה כבר לא יהיה מכחלון, אלא ממקור אחר?
העד, מר בן חמו: אז לא, אני מקווה שלא תתפלאי לשמוע שאני עונה את התשובות על סמך השאלות שאת שואלת. את מה שעולה פה, זה מעורר בי דברים ואני עונה לפיהם. אני לא יכול לזכור קלסרים על גבי קלסרים מה נאמר, מתי נאמר, ואיך נאמר ולמי נאמר. לא יכול לזכור, מודה ומתוודה. אני לא פנומן כמוך אולי. ואם תשאלי, אני אתייחס. שאלתי אותי על מי נתן לך את התלושים, עניתי. אם תצטטי לי דברים, אני אגיד לך מה עשה,
ש: תראה,
ת: מה אני יכול לחשוב, שלַמה זה נאמר ובאיזו סבירות? לא יודע, תגידי.
ש: אני אומרת לך,
ת: מה שאני אזכור, אני אענה לך.
ש: אני אומרת לך שאחרי שתי חקירות שבהן אתה מוסר שזה מכחלון, ובשתי החקירות מטיחים בך שכחלון טוען אחרת, בחקירה השלישית שוב החוקר מעמת אותך עם ההכחשה של כחלון בעניין הזה, ואז אתה אומר כך, אתה אומר שכחלון כנראה זוכר יותר טוב, ואז אתה אומר שבעצם מדובר בתווים שאתה קנית מכסף שלך, אבל בעצם מדובר בכסף שקיבלת מקרוב משפחה. אתה לא מוכן למסור לחוקרים מיהו אותו קרוב משפחה. אתה אומר שגם לא אתה קנית, אלא קרוב משפחה קנה בשמך. אתה גם לא מוכן למסור לחוקרים אם אותו קרוב משפחה שנתן את הכסף, הוא אותו קרוב משפחה שגם הלך וקנה את התלושים. אתה אומר שאתה לא מעוניין לערב אותו כדי לא לפגוע בו. אתה זוכר את זה?
ת: אז זה מתחבר כבוד השופט בדיוק לדברים שאני אומר ואמרתי, ולא ידעתי שאת הולכת לשאול את זה עכשיו. אני אמרתי שרפי נתן לי את התלושים שנמצאו בביתי. היו לי גם תלושים שקרוב משפחה, כפי שאמרתי גם פה בחקירה לא רציתי, אמרתי שזה אחי. לא, כשאמרתי שלא רציתי שייפגע, אני הייתי במצב של חקירה, של לחץ. אמרתי ‘מה לא נעשה פה בסדר?’ אמרתי ‘תחשוב רגע, תחכה עם זה’. באותו רגע החלטתי לחכות, לראות בכדי שלא אפגע בבני משפחתי או במישהו שהיה בכוונה טובה לעשות את הדברים, ובדיוק זה מה שאמרתי. גם אמרתי את זה פה. והנה, אני פעם ראשונה שומע את זה מאז, ואני אומר לך את זה שוב, הקרוב משפחה זה אחי, והתלושים שנמצאו, נמצאו התלושים שרפי נתן וגם תלושים שאחי קנה לי.
ש: תראה, כשאתה נשאל על קרוב המשפחה אומר לך החוקר שוב ושוב, דרך אגב לאורך הרבה מאוד חקירות, שתמסור מיהו. אתה זוכר את זה?
ת: אני זוכר שלפחות בהתחלה התעקשתי ולא אמרתי, כן, לא אמרתי.
ש: לא אמרת בשום שלב מיהו.
ת: אז לא אמרתי.
ש: אוקי. למרות שהחוקר מסביר לך שכשתבוא יום אחד לבית המשפט,
ת: אני אסביר.
ש: ותגיד את הדברים האלה,
ת: זה מה שאמרתי.
ש: ותרצה להסביר אותם ולומר את האמת שלך, המכוּנה. אז אנחנו נגיד לך ‘יהודה, זו גרסה כבושה’. והחוקר גם עוצר ומסביר לך מה זו גרסה כבושה. הוא מסביר לך ‘תשמע, אנחנו עכשיו חוקרים, זו הזדמנות לומר את האמת שלך עכשיו. ואז גם לטובתך אני אוכל לבדוק את הגרסה שלך. נוכל לעמת את אותו קרוב משפחה או לבדוק בדרך אחרת, לא משנה’. אם אתה בא היום לדוכן אחרי שכבר העידו כל העדים, אתה קצת תקוע עם הגרסה שמסרת אז בחקירה, שהיא גרסה חלקית, לא מלאה, אולי אפילו שקרית, אוקי? ויש לך בעיה, כי אתה מציג עכשיו גרסה לראשונה. אתה זוכר שהבנת את המשמעות של לא להגיד אז מיהו קרוב המשפחה על אף שהחוקר חוזר ומציע לך, ‘תאמר מיהו’?
ת: כל פעם שאת תזכירי “שקרית”, אני אזכיר לך שאת שיקרת פה בבית המשפט, שיקרת. את שקרנית. כל פעם שתזכירי את זה, תסתכלי, תסתכלי במראה.
ש: אני מבקשת עכשיו להבהיר לנאשם שהוא לא יכול לדבר אליי ככה.
עו”ד אוחיון: את גם לא יכולה לדבר אליו.
עו”ד שרגנהיים: אני לא נאשמת.
העד, מר בן חמו: היא לא יכולה להגיד.
עו”ד אוחיון: לא, לא. את לא יכולה לדבר אליו באותה לשון. מה את חושבת? שמה שמותר לך, אסור לו?
כב’ הש’ קובו: (לא ברור) יענה כרצונו.
עו”ד אוחיון: לא אדוני, מי שמזמין את זה. זאת התשובה?
העד, מר בן חמו: אני לא שומע את השופט.
עו”ד אוחיון: זאת אומרת, זה בלי סוף.
עו”ד שרגנהיים: זאת התשובה שלו לשאלה?
עו”ד אוחיון: סליחה,
העד, מר בן חמו: אני לא שמעתי מה השופט אמר.
כב’ הש’ קובו: אמרתי שהנאשם יענה כרצונו.
עו”ד שרגנהיים: שזו תשובה מצוינת לשאלה שלי.
עו”ד אוחיון: לא.
העד, מר בן חמו: אני כבוד השופט, כל פעם שיגידו לי, אני לפחות יודע שהיא שיקרה בוודאות.
כב’ הש’ קובו: אתה יכול לענות כרצונך.
העד, מר בן חמו: אז זהו.
כב’ הש’ קובו: כל תשובה שלך היא תשובה.
עו”ד שרגנהיים: אוקי.
העד, מר בן חמו: ובאשר לזה, אני לא אמרתי מי, את השם של אחי, לא אמרתי. לא אמרתי. זו עובדה.
ש: למה לא אמרת?
ת: כי כמו שאמרתי אז, מהלחצים שהייתי בהם, מהאי שינה, מהמעצר, מהישיבה במעצר עם האנשים המפוקפקים, הייתי בפחדים, הייתי בזה. חשבתי שמא, אולי נעשו דברים, אולי אני לא אפגע בו. באותו ביקור ראשון או השני שביקרה אותי עוה”ד הקודמת, אמרה לי ‘יש דברים שאתה תוכל להגיד אותם אחרי זה. אם אתה לא בטוח בדברים, תגיד אותם אחרי זה’. זה מה שהיא אמרה לי. גם אשר אמר לי כשהגעתי אליו בפעם הראשונה הוא אמר לי ‘תירגע, יהיה לך את הזמן לבוא ולהגיד את הדברים’. במשך 4 שנים אני מחכה להגיד את הדברים האלה, ולא נתנו לי.
ש: תראה, סיפרת עכשיו שכשהתייעצת עם עוה”ד שלך, היא אמרה לך שיהיה לך זמן להגיד את הדברים אם אתה לא בטוח בהם עכשיו. אז אני רוצה לדעת, אתה לא בטוח שזה מיקי קנה לך את התלושים?
ת: מה זה? אני אגיד את זה פעם אחרונה, וכבוד השופט אני לא אחזור על זה. אני לא אמרתי שאני לא בטוח שמיקי קנה לי את זה. אמרתי שברגע שהיא אמרה לי, ‘שברגע שאתה לא בטוח במשהו’. העליתי את החשש הזה שאולי אחי, ‘אבל במה הוא יכול להיפגע?’ אמרתי לה ‘אני לא יודע’, אז היא אומרת לי ‘אז אל תגיד’. אז למה לא אמרתי?
ש: הבנתי, תודה רבה.
ת: בסדר, אז זהו.
ש: תאמר לי בבקשה, אתה יודע שמיקי נחקר בפרשה שלך?
ת: ידעתי רק אחרי שהשתחררתי.
ש: היום אתה יודע שמיקי נחקר בפרשה שלך?
ת: כן.
ש: אתה יודע מה הוא אמר?
ת: לא. לא זוכר את הדברים.
ש: לא קראת את העדות של אחיך? הוא לא סיפר לך על העדות שלו?
ת: תתפלאי לשמוע, תתפלאי לשמוע. טוב, יהיה לי קשה לשכנע גם את בית המשפט לומר, אני לא הייתי מסוגל. רק מאז שהייתי פה אצל כבוד השופט והוא קבע את המועדים, את התאריכים האלה, התחלתי לשבת. ולהגיד לך שקראתי אותם לעומק? לא קראתי אותם. תזכירי לי, אני מבטיח לך,
ש: אני אזכיר לך, אל תדאג, אני פה בשבילך.
ת: אז תזכירי.
ש: יפתיע אותך אם אני אגיד לך שמיקי אחיך שמר על זכות השתיקה בכל שאלה שהוא נשאל לגבי תלושים?
ת: עכשיו אני זוכר,
ש: אתה זוכר?
ת: עכשיו את מזכירה לי שהוא שמר על זכות השתיקה.
ש: נהדר.
ת: נו?
ש: שמר על זכות השתיקה, זאת אומרת לא אמר. יכול היה מיקי בעצמו להגיד, ‘מה זאת אומרת? ברור שליהודה יש תלושים. אני נתתי לו תלושים באורח קבוע קניתי לו תלושים’. לא אמר.
ת: מה השאלה? מה השאלה?
ש: למה הוא לא אמר?
ת: תשאלי אותו, מה?
ש: אם זה יכול היה להציל את עורו של חברו הטוב?
כב’ הש’ קובו: אחיו.
עו”ד שרגנהיים: אחיו, סליחה, נכון.
העד, מר בן חמו: תשאלי אותו.
ש: אני כבר בראש אחר. יכול היה להציל את עורו של אחיו שעצור. כשמיקי נחקר אתה עצור בפרשה הזו. יכול היה לתת הסבר נורא נורא פשוט, לסבר את אוזנו של כולם. עכשיו אתה לא רוצה לסבך את מיקי, אני מבינה. אבל מיקי לא רוצה להציל אותך?
עו”ד אוחיון: טוב, אני מתנגד.
עו”ד שרגנהיים: מה?
עו”ד אוחיון: אל תענה, אל תענה. זו פארסה מה שקורה פה.
עו”ד שרגנהיים: פארסה.
עו”ד אוחיון: אני חיכיתי שבית המשפט יפסול. מזמינה אותו לשער השערה על מי שהיה עד תביעה אני רוצה להזכיר לנו, עד לישיבה האחרונה והיה אסור לדבר אתו על העניין עצמו. ואפילו אם הוא לא היה עד תביעה, כמה אפשר לשבת לשמוע פה את דברי ההבל האלה? גם אני רוצה להבין, על מה ולמה? בסיכומים אני גם אסביר את השטות שבשאלה הזו, אבל מעבר לשטות שלה בשאלה הזאת, אני מבקש לעמוד על סדרי הדין. בבקשה אדוני, היא מזמינה אותו לשער השערה. הוא היה עד תביעה, היא יכלה להביא אותו לפה. שמה, בהינף קולמוס רשמה אותו כעד תביעה. עוד פעם, חוסר ההגינות, כן? אותו דבר כחלון. מנעה מאתנו לדבר עם אנשים לגופו של עניין שנים, ברגע האחרון ויתרה עליהם, כן? ויתרה עליהם אחרי שכבר שנים אי אפשר לדבר אתם, ועכשיו היא שואלת, מבקשת ממנו לשער השערות למה בן אדם יגיד כך או אחרת? באמת. בית המשפט אני מבקש, לא בשביל זה באתי בשלג וחיכיתי גם שיפתחו את ירושלים.
כב’ הש’ קובו: קיבלתי. בסדר, אני מקבל את ההתנגדות. זו עדות סברה (מדברים ביחד).
עו”ד אוחיון: תשאלי שאלות של עובדות כבר, בבקשה.
כב’ הש’ קובו: קיבלתי, קיבלתי.
עו”ד שרגנהיים: יהודה, יפתיע אותך אם אני אגיד לך שאתה בחקירה אמרת באופן מפורש שזה לא אחיך?
העד, מר בן חמו: לא זוכר.
ש: אתה רוצה שאני אזכיר לך?
ת: תזכירי. תגידי, אני מנהל אותך?
ש: בבקשה, בבקשה. לטובת חברי, מראה מקום חקירת יהודה בן חמו מ-20.04.17. חקירה אחרי שאתה כבר משוחרר, אתה כבר לא עצור, אתה כבר לא בלחץ. אתה מגיע חודשיים אחרי שאתה כבר בבית ואתה נשאל עוד פעם על התווים שנתפסו בביתך. בשורה 249 “נשאל על התווים האלה”. אומרים לך “התווים האלה מגיעים מקבלן”, ואתה אומר “לא נכון, אני לא קיבלתי, אני קיבלתי עזרה מאדם והוא נתן לי את התווים, לא ישירות אפילו”. ואז אתה נשאל עוד פעם “האם אתה מוכן למסור את שמו?” כי את הסיפור הזה שזה אדם עלום שם, כבר אמרת. אמרת קרוב משפחה.
עו”ד אוחיון: אויש, כמה שאת מעייפת. מתי תשאלי שאלה כבר?
עו”ד שרגנהיים: תשובתך בשורה 258, “אמרתי לך, אני לא רוצה לערב אותו וזה לא שאר בשר כמו אחים, כי הם לא היו מעורבים כלל”. זו חתימתך יהודה?
העד, מר בן חמו: מה השאלה? זו החתימה שלי. אם זו השאלה, זו החתימה.
ש: אלה הדברים שמסרת יהודה, למה? למה שיקרת באופן ברור בחקירה? מילא לא אמרת, לא נתת גרסה מלאה. אבל עכשיו אתה רואה שאתה אומר במפורש בחקירה ‘זה לא אחי’, שללת אופציה כזו. שללת. אתה בא היום בחלוף 4 שנים, 5? 4. 4 וחצי. לא, כמעט 5. לא, 4. ואומר ‘זה לא, זה מיקי. מיקי זה אח שלי’. למה?
ת: לשאלתך למה שיקרתי, אני רוצה, מחכה לתשובה למה שיקרת. אני מחכה לתשובה הזו למה שיקרת.
עו”ד אוחיון: יהודה, יהודה, תפסיק. יהודה, צא.
עו”ד שרגנהיים: סבבה. תן לו ללכת.
העד, מר בן חמו: לא, אני נורא מצטער. לגבי התלושים, אמרתי שהתלושים, את מקורות התלושים ממי קיבלתי, מי רכש בעבורי וזו התשובה שלי.
ש: טוב. אני רוצה עכשיו רק להבין דבר אחד. אותם תווים שנתפסו בביתך בארון הבגדים, מה מקורם?
ת: תראי לי אותם, אני אגיד לך.
ש: אוקי.
ת: אני זוכר שאת,
ש: אדוני, אפשר לקבל בבקשה את ת/18 ו-ת/19?
ת: אני זוכר שאת התלושים,
ש: אין בעיה, אנחנו נעבור עליהם.
ת: קיבלתי מרפי כמו שאמרתי.
ש: יכול להיות שהם בנפרד אדוני, זה החבילות של התווים הללא. טוב. אז יהודה, על מנת שתוכל לענות באופן מלא, אני מציגה בפניך את ת/18. בבקשה, קח.
ת: תודה.
ש: אתה יכול לדפדף בהם, אתה יכול להוריד את הגומייה, אתה יכול לעיין בהם היטב ולספר לנו מה מקורם.
כב’ הש’ קובו: רק שירשם, התובעת מוסרת לנאשם חבילה של תלושים.
עו”ד שרגנהיים: של ת/18.
כב’ הש’ קובו: של תווי קניה.
עו”ד שרגנהיים: לא, לא. תעיין. אני רוצה תשובה מודעת, ביקשת לראות אותם, לא רצית לתת תשובה לפני שאתה רואה אותם.
העד, מר בן חמו: אם אני זוכר נכון, אלה התלושים, אלה התלושים שקיבלתי מרפי.
ש: לא ממיקי?
ת: מרפי.
ש: מרפי? לא, כי סיפרת על שני מקורות. אז זה לא ממיקי?
ת: אם אני זוכר נכון, אלה שנתפסו בבית זה רפי. מרפי.
ש: כן, אוקי. אז תראה,
ת: אני,
ש: אז אני מחזירה אותך שניה למה שאמרנו עכשיו,
ת: יכול להיות. את יודעת מה? את שואלת אותי, יכול להיות, אני זוכר מרפי. אתה רוצה מה שאני? זה, היא מבלבלת אותי כבוד השופט. אני אומר שאם אני זוכר נכון, אלה התלושים שקיבלתי מרפי.
ש: שוב. לגבי התלושים הספציפיים האלה. אתה,
ת: היו, היו תלושים,
ש: רגע, בוא נעשה סדר אבל יהודה.
ת: היו תלושים שנרכשו מאותו מקום. אני לא יכול לדעת, אני מניח שזה היה מרפי. אם זה היה גם מאחי מיקי? אני לא, לא אכחיש את זה אם זה גם וגם.
ש: אם זה גם וגם? זה משני מקורות שונים?
ת: לא יודע, לא יודע.
עו”ד אוחיון: הוא לא אמר.
העד, מר בן חמו: אני אומר, המקורות שאני,
עו”ד שרגנהיים: יהודה, זה לא תלושים שנמצאו אצלי.
ת: אני גם לא,
ש: זה גם לא תלושים שנמצאו אצל כבוד השופט.
ת: אז אמרתי, אז אמרתי.
ש: אנחנו לא יכולים לתת את האמירה מה המקור שלהם. מי שמחזיק בכסף הזה, ויש פה 40 תלושים של 1,000 שקל, זה 4,000 שקל,
ת: של 100 שקל.
ש: 40 תלושים של 100 שקל? 4,000 שקל.
ת: אמרת של 1,000 שקל.
ש: 4,000 שקל?
ת: אמרת 1,000 שקל.
ש: 4,000 שקל זה כסף. זה כסף שאתה מספר שהיית צריך, ביקשת הלוואה מחבר. אתה לא יודע להגיד מניין יש לך 4,000 שקל?
ת: להערכתי זה תלושים שקיבלתי מרפי, להערכתי.
ש: אוקי. בוא תן לי ללכת שוב רגע אחורה, בסדר?
ת: בסדר.
ש: לחקירות שלך. אתה מוסר לגבי התלושים הספציפיים האלה שתי גרסאות. הגרסה הראשונה היא שזה מרפי, אוקי? כשאתה מספר שזו הלוואה לגישתך, כי לא הסכמת לקבל מתנה, שניתנה בשתי “נגלות” 5,000 ו-5,000. זאת הייתה חבילה יותר גדולה במקור כשהיא ניתנה, סביב שני חגים, פסח וראש השנה ב-2016. אנחנו תופסים אותם בתחילת 2017. בגרסה השנייה שאתה מוסר בחקירות שלך, אתה אומר ‘לא, זה לא מרפי. רפי זוכר יותר טוב והוא לא נתן לי. זה קרוב משפחה עלום שם נתן לי שהוא לא שאר בשר קרוב כמו אח’. ואתה לא מוכן למסור את שמו. עכשיו אנחנו מגלים שאולי זה כן שאר בשר קרוב כמו אח לגישתך, אבל אנחנו עדיין מבולבלים, בסדר? זה. אז בעצם אתה אומר ‘שתי הגרסאות שנתתי נכונות’, אני רק רוצה לדעת איזו גרסה נוגעת לתווים הספציפיים, בסדר? גרסה ראשונה רפי?
ת: שאלת?
ש: כן.
ת: מי שמבלבל פה ומנסה לבלבל אותי זו את. ואני מנסה להסביר, אני להערכתי, זה אלה תלושים שקיבלתי מרפי, להערכתי. אני אומר שקיבלתי תלושים מרפי ואחי רכש בעבורי. אם התערבבו בהם התלושים, אם, אני לא יודע. סביר מאוד להניח לפי מיטב זכרוני, אלה התלושים שהיו מרפי. תגידי עכשיו משהו.
ש: מתי קיבלת אותם מרפי?
ת: אם אני זוכר נכון, זה היה לפני, כשנה לפני הזה. חצי שנה, 8 חודשים, 7 חודשים, אני לא זוכר.
ש: זה אומר שזה לקראת חג פסח?
כב’ הש’ קובו: לכבות את, משהו דחוף? אפשר להמשיך.אז שניה רגע לעצור, דקה.
עו”ד אוחיון: אפשר להמשיך.
כב’ הש’ קובו: לא, תודה.
כב’ הש’ קובו: כן? אפשר להמשיך?
מקליט: כן.
עו”ד שרגנהיים: כן.
כב’ הש’ קובו: כן, אנחנו בהקלטה. כן, בבקשה.
עו”ד שרגנהיים: תראה יהודה, אתה מספר כעת שהתווים האלה שאני מציגה בפניך מתוך ת/18 נמסרו לך מרפי כחלון שנה לפני פרוץ החקירה, דהיינו אם אני מבינה נכון, לפני פסח 2016?
העד, מר בן חמו: 16′?
ש: פרוץ החקירה בפברואר 17′.
ת: סביר מאוד להניח, סביר מאוד. אני לא זוכר בדיוק.
ש: אם תואיל בבקשה להסתכל בתווים הללו, תראה שהם הונפקו בספטמבר 16′. בוא תסביר בבקשה כיצד תווים שהונפקו ב-09.16 ניתנו לך מידי רפי כחלון לפני פסח 16′?
ת: אני יכול להגיד רק דבר אחד. עוד פעם, לפי מה שאני יכול לשער, אני לא יכול לזכור. זה ניתן לי, אז זה מוכיח לי שזה ניתן לי בפעמיים. אז יכול להיות שזה מה שניתן לי בפעמיים.
ש: זאת אומרת שזו חבילה שניה שניתנה לך?
ת: יכול להיות, יכול להיות.
ש: מה זה “יכול להיות”? תשמע, זו גרסה שלך.
ת: יכול, אני אומר,
ש: הגרסה שלך בסוף תהיה “יכול להיות”.
ת: אני אמרתי,
עו”ד אוחיון: אל תטעי אותו.
העד, מר בן חמו: אני אמרתי,
עו”ד שרגנהיים: את מי אני מטעה?
עו”ד אוחיון: תתני, לא. אל תקטעי אותו, הוא עונה.
העד, מר בן חמו: אני, אני אמרתי שקיבלתי לפי מה שזכור לי. בהתחלה זכרתי פעם אחת, אחרי זה אמרתי פעמיים. בסדר, יכול להיות שזה לפי שאני רואה, 09.16 זה באמת אז פעמיים.
עו”ד שרגנהיים: אוקי.
ת: בבקשה.
ש: בוא תאשר לי בבקשה שבתווים הללו אתה תכננת לעשות שימוש אישי.
ת: מה זאת אומרת ‘תכננתי’?
ש: זה תווים שישבו בארון הבגדים שלך ומיועדים לשימושך האישי, נכון?
ת: אלה תווים שלי שקיבלתי אותם מרפי כחלון כפי שאמרתי כהלוואה, ועשיתי בהם שימוש אישי, כן. אני השתמשתי בהם.
ש: אוקי. והייתה על החבילה הזו תוספת של עוד כ-10 תווים לטענתך, והייתה חבילה קודמת של כ-50 תווים לטענתך?
ת: יכול להיות שאמרתי בין 10 ל-12, יכול להיות 9, לא ספרתי באותו רגע שהוא נתן לי. הוא אמר לי ‘קח את זה’. אני,
ש: של תווים כאלה, של 100 ₪ כל אחד?
ת: אם אני זוכר נכון, כן.
ש: אוקי. תאשר לי בבקשה שאתה משתמש בהם באורח קבוע בשופרסל שקרוב לביתך?
ת: כן, כן.
ש: כן.
ת: רק בסופר.
ש: ובשופרסל הזה אתה נוהג לשלם בתווים?
ת: כן. גם במזומן וגם בתווים. במזומן או בכרטיס אשראי, כן.
ש: ברשותך, אני רוצה שנצפה יחדיו ב-ת/53א’. אני עושה “פתח באמצעות” thank you. זה אתה יהודה?
ת: כן.
ש: זה השופרסל בקופה? לידך בתך הצעירה?
ת: כן, כן.
ש: ליה?
ת: כן.
ש: אוקי. אנחנו רואים פה אותך רוכש בשופרסל. זה צולם לדעתי 3 ימים לפני הפרוץ, ב-10.02.17. 3 ימים לפני שאתה נעצר אתה מבצע רכישה בשופרסל, אנחנו רואים בדיוק את כל המוצרים.
ת: נו?
ש: המוצרים האלה היו גם רשומים בחשבונית שהוצגה לתיק החקירה.
ת: נו?
ש: ת/53 לדעתי, זה ת/53א’, רואים שזה אותם מוצרים שרשומים בחשבונית.
ת: נו?
ש: בתום הסרטון ותכף נגיע אליו, רואים אותך רוכש בתלושים, משלם בתלושים.
ת: אוקי.
ש: רגע, נקפוץ ככה לסוף הרכישה. זה אתה מוציא מכיסך ערימה של תלושים כמו מניפה של קלפים בפוקר או ברמי.
ת: נו?
ש: ככה אתה נוהג לעשות?
ת: שוב פעם,
ש: זה סרטון מאפיין מבחינתך את הרכישות שופרסל שלך?
ת: כבוד השופט, אני מקווה שראה את הסרטון. אני בפירוש אומר מזה, כשאמרתי כשעושים מזבוב פיל, לתאר איזושהי סיטואציה. קניתי בנראה לי על פניו, לפי התאורה של הזה, באמצע היום. עשרות, אני רואה רק בתמונות האלה, של אנשים. לא הסתרתי, לא כלום. רכשתי בקניה הזו בתווים, התווים האלה נועדו לשימושי הפרטי, לא לשום שימוש אחר ושילמתי. היו מקרים ששילמתי בכרטיס אשראי, היו מקרים ששילמתי. היו גם מקרים ששילמתי בכרטיס תו קניה כזה ולא הספיק והשלמתי מכספי, כן, היו גם מקרים כאלה.
ש: במקרה הזה באמת רואים שאתה משתמש בשני תווים. אתה נותן תו אחד, כשהיא מחזירה לך את זה הקופאית, רואים אותך מועך אותו וזורק אותו בפח מאחורייך ונותן תו אחר. זה כנראה משום שהתו מוצה מבחינת היתרה שלו,
ת: לא יודע.
ש: ובאמת התו הזה לא נמצא עליך, אז אתה משלם בעוד תו להשלמת הסכום. אוקי.
ת: אני לא מכחיש את זה, זה בסדר.
ש: אני רוצה לוודא שאתה לא מכחיש את זה, כדי שנדע שיש גם דברים מוסכמים.
ת: אמרתי את זה גם.
ש: מאה אחוז.
ת: זה שאת מסריטה את זה, זה לא עושה את זה, מעצים את זה יותר, זה לא. אולי זו המטרה שלך להעצים את זה.
ש: תכף נראה מה המטרות שלי, בסדר? עכשיו אני מבקשת להציג לך אסופת תווים נוספת, ת/19. אסופת התווים הזו נתפסה ברכבך. אתה נעצרת בדרך לחדר כושר, נכון?
מקליט: יש לך זה? בגלל זה הקלטה.
העד, מר בן חמו: כן, כן. סליחה, אתה צודק, סליחה. כן?
עו”ד שרגנהיים: תודה רבה, שומר עלינו. אתה נעצרת בדרכך לחדר כושר, נכון? אתה היית לבוש בבגדי ספורט?
ת: כן.
ש: לצדך היה תיק ספורט ברכב?
ת: כן.
ש: ובו היו אני מבינה בגדים שאמורים לשמש אותך להמשך היום, נכון?
ת: משהו כזה.
ש: אוקי. הדברים הללו נתפסו בכיס המכנס, אולי מכנס ג’ינס, אני לא בטוחה, שהיה בתיק הספורט. זה זכור לך?
ת: יכול להיות.
ש: אתה היית בחיפוש ברכב?
ת: זה נמצא באוטו. לא זוכר אם זה היה בג’ינס,
ש: כן, אבל זה לא באוטו בתא הכפפות של האוטו, דיברנו הרבה על תא הכפפות.
ת: לא זוכר.
ש: זה נתפס בתוך כיס מכנסייך,
ת: לא זוכר.
ש: בתוך תיק הספורט שאמור היה ללכת אתך לחדר כושר.
ת: אני זוכר שהיה באוטו, אני לא זוכר מה ולא זוכר איפה.
ש: יש לנו עדות של החוקר.
ת: זוכר שהיה באוטו.
ש: יש לנו עדות של החוקר. ברשותך נעיין בתווים הללו, בסדר? אז יש לנו פה 5 תווים, בבקשה תעיין בהם. של תו, איך הם נקראים?
ת: “תו הזהב”.
כב’ הש’ קובו: אפשר להמשיך את ההקלטה?
עו”ד שרגנהיים: תו הזהב משהו, נכון?
עו”ד שרגנהיים: “תו הזהב cash”.
כב’ הש’ קובו: אפשר להמשיך? לא, לא.
העד, מר בן חמו: לא, מה?
כב’ הש’ קובו: רגע, נעצור שניה. אפשר, אפשר להמשיך.
העד, מר בן חמו: נו?
(הפסקה בהקלטה)
העד, מר בן חמו: כן?
עו”ד שרגנהיים: אפשר שניה? 5 התווים הללו, אתה נותן לגביהם הסבר שהוא דומה או שונה לאותם 40 תווים שראינו עתה מארון הבגדים בביתך?
ת: יכול להיות שזה קשור לזה, יכול להיות שזה קשור לתלושים שמיקי אחי רכש לי, אבל סביר מאוד להניח שזה, סביר מאוד. אני,
ש: אם אני מבינה נכון, בכל מקרה אלו תלושים שנועדו לשימושך האישי?
ת: כן.
ש: הם לא נועדו בשום דרך לתרומה לנזקקים?
ת: לא.
ש: יפה. אז לא יפתיע אותך אם אני אגיד לך שאחד מהכרטיסים הללו הוא הכרטיס השני ששימש אותך באותה קניה שראינו עכשיו, נכון?
ת: סביר מאוד להניח.
ש: מצוין, כי זה מסתדר לנו עם חומר הראיות, אין לנו ויכוח על כך. אוקי, נמשיך הלאה. עכשיו תראה, ביחד עם אותם 5 תווים בכיס מכנסייך, נתפסו גם 3 התווים הללו, בבקשה. עכשיו אלו תווים אחרים, אלו תווים של יינות ביתן. אתה דיברת על סוגים שונים של תווים, נכון?
ת: כן, כן.
ש: מניין התווים הללו מגיעים אל כיס מכנסייך?
ת: זה לא היה מיועד לשימוש אישי שלי.
ש: זה לא היה מיועד לשימוש אישי שלך?
ת: זה לא היה מיועד. זה לא מיועד.
ש: למה זה מיועד?
ת: חלוקה לנתינה או, לא יודע איך. אני לא יודע להסביר את זה אפילו, אבל אלה לא היו מיועדים. אני לא השתמשתי בתווים כאלה אף פעם.
ש: אוקי. זאת אומרת אם אני מבינה נכון, אלה בעצם 3 תווים מתוך אותן מסות שהיו מגיעות מיינות ביתן במסגרת אותו מנגנון שהיה מיועד לחלוקה לנזקקים דרך הלשכה.
עו”ד אוחיון: רגע, לא. איך? איך את מבינה את זה?
עו”ד שרגנהיים: אני שואלת.
עו”ד אוחיון: לא, לא. את שואלת? תשאלי.
עו”ד שרגנהיים: אני שואלת אם אני מבינה נכון.
העד, מר בן חמו: את מבינה,
עו”ד אוחיון: ממה את מבינה?
העד, מר בן חמו: את מבינה שאני חושב שזה נכון? את מבינה שזה מיינות ביתן, כן.
עו”ד שרגנהיים: וזה בעצם נמצא אצלך משום שאתה גם מדי פעם מחלק לנזקקים?
ת: אני לא יודע להסביר, אני לא יודע אפילו להסביר איך זה הגיע אליי. זה, אם זה נמצא גם. אני לא ראיתי, לא הראו לי תלושים, החתימו אותי בחדר חקירות שהיו תלושים, כמו שהחתימו אותי או. יכול להיות שגם החתימו אותי על הלשכה, אני לא זוכר, אני לא זוכר.
ש: לא, לא. בחיפוש בלשכה לא היית, אבל החיפוש באוטו היה יחד אתך באותו יום שבו נעצרת ועשו אתך חיפוש בבית ואז באוטו, ואז הביאו אותך ליאח”ה לצורך חקירה. אז הסיפור לגבי אלה קצת שונה מהלשכה?
ת: זה לא היה מיועד, תווים כאלה לא השתמשתי בהם אף פעם.
ש: לא מיועד לשימוש אישי?
ת: לא.
ש: מבחינתך מיועד לחלוקה לנזקקים, נכון?
ת: כן.
ש: אוקי. עכשיו תראה, בשונה מהתווים בלשכה שאתה מספר לנו פה שיכול להיות שלמי מהאינטרסנטים בלשכה הייתה גישה אל המגירות שלך ושמו שם אפילו ללא ידיעתך, או במועד שלא בידיעתך –התווים הללו נתפסו בכיס המכנס שלך. אני יכולה להניח ברשותך, ותתקן אותי אם אני טועה, שכשאנחנו שמים משהו בכיס המכנסיים, זה אנחנו שמים ולא מישהו מחדיר לנו לכיס המכנס,
ת: אני לא, אני,
ש: מישהו גונב לנו מכיס המכנסיים, אבל בדרך כלל לא מכניסים לנו לכיס המכנסיים.
ת: לענות? לענות?
ש: כן בבקשה.
ת: אני לא יכול לומר שזה היה במכנסיים, אני יכול לומר שזה היה בתיק. בתיק של הקאנטרי שהוא גדול, שיש בו כפי שיכלו להעיד לך מי שראה את הדברים, לא היו שם רק בגדים, היו שם גם דברים נוספים, והיו גם גומיות שאני משתמש לאימונים, משקולת. היו שם גם אולי דברים אחרים שזרקתי לתיק, אני לא זוכר שזה היה בג’ינס, אני זוכר שזה היה בתיק.
ש: תראה, העיד לנו פה החוקר שביצע את התפיסה, אז אנחנו תמיד יכולים להישען על עדותו. אני אומר לך אבל שבתו הזה מבין ה-3, זה שמסתיים בספרות 2224, על סך 100 ₪, נעשה שימוש.
ת: מה זאת אומרת?
ש: נעשה בו שימוש.
ת: לא ידוע לי.
ש: נקנה בו, נקנה בו משהו.
ת: לא יודע.
ש: תסכים איתי אבל שאם נקנה בו משהו, הוא לא מיועד לתשלום לנזקקים, כי אתה לא תיתן לנזקק תלוש משומש, נכון?
ת: לא יודע להסביר את זה. ברגע שאני מקבל, אם למשל קיבלתי סתם דוגמה בשביל לחלק את זה, לא יודע מי, אני יכול לדעת מה, מה התוכן שלו? קיבלתי את זה כתלוש, זהו.
ש: תראה,
ת: לא,
ש: סיפרת באחת החקירות שלך ב-16.02. לטובת חברי, תמלול עמוד 23 שורה 26, ובעמוד 85 שורה 34, כי חברי הרי ישאל. אתה סיפרת שהיה תו שעשית בו שימוש של יינות ביתן כדי לקנות גבינות או משהו דומה ללשכה.
ת: לא זוכר דבר כזה.
ש: זאת אומרת, ‘גבינות או משהו דומה’ זה לא אני אומרת, זה אתה אמרת ‘גבינות או משהו דומה’.
ת: אני בחיים לא דרכתי, כף רגלי לא דרכה ביינות ביתן. זה אני יכול להגיד בוודאות. זה אני יכול להגיד בוודאות.
ש: תראה, התו של יינות ביתן, כפי שאתה רואה בגלל שיש להם דילים, אז הוא יכול להתאים גם לכמעט חינם, למגה, למגה בעיר לזול במשהו, זול בשפע וליינות ביתן, הוא מתאים למספר מקומות.
ת: אני עשיתי, אני עשיתי את הקניות שלי אך ורק בשופרסל.
ש: לא, אבל אני מדברת על משהו שאתה הצגת שקנית אולי פעם אחת גבינות ללשכה או משהו,
ת: לא יודע.
ש: זה לא אישי אליך, זה ללשכה.
ת: את יודעת מה? את יודעת מה זה רק מראה? עד כמה שאני הייתי מבולבל בחקירה. לא זוכר את הדבר הזה, לא זוכר שקניתי ללשכה. זה בוודאות שלא נכנסתי פעם אחת שזה על יד יצחק, זוכר שעמדתי בכניסה לקביעת מזוזה, עמדתי ליד הדלת. מיהרתי, עשו את זה מהר, אפילו לא נכנסתי לסיור. אמרתי ‘בהזדמנות אני אבוא’, ולא באתי. לא זוכר דבר כזה.
ש: לא זוכר?
ת: לא.
ש: אבל יכול להיות שאמרת דבר כזה בחקירותואז זה היה נכון? לא נכון? זה,
ת: אני לא יכול, אני לא יכול לדעת לזכור מה אמרתי בחקירות. אני יכול להגיד לך שעוד פעם, אם אמרתי דבר כזה בחקירה, זה יכול דבר אחד להוכיח עד איזה מצב אני. זה מה שאני יכול להבין.לא, כי אני,
ש: אם אתה חושב על זה היום, זו לא אמת?
ת: למה אני צריך לקנות גבינות ללשכה? אני יודע, אולי האם בית, אולי? למה אני צריך לקנות גבינות ללשכה? אולי אם היית אומרת לי ‘קנית מתנה’, מה אני אקנה? ממתי אני? אם, או שהייתי עושה את זה פעם בשבוע, קונה מביא לי גבינות ללשכה, אז אולי. לא קניתי גבינות. לא נכנסתי ליינות ביתן ואני לא יודע להסביר מי השתמש בזה ואולי זה הגיע ככה, אולי. אולי זה, לא יודע.
ש: אולי זה הגיע ככה?
ת: אני לא יודע. לא יודע, באמת שלא.
ש: אוקי. אני אספר לך עוד, שמחומר הראיות עולה וזה הוגש וזה ת/54, יש חשבונית רכישה שבה השתמשו בתו הזה, וזה לא לצורך רכישת גבינות, זה דווקא לצורך רכישת כובע. כובע בחנות מגה ספורט. לא רכישה שלך?
ת: לא.
ש: אבל במקרה התו שבו בוצעה הרכישה הגיע לכיס, לכיס מכנסייך.
ת: אני לא יודע.
ש: בתיק הספורט שלך.
ת: כובע ממגה ספורט?
ש: כן. אוקי.
ת: לא. חד משמעית לא. חד.
ש: תסכים איתי רק ברשותך, שאם בתו אחד נעשה שימוש, הרי שהוא לא יכול לשמש לתרומה לנזקקים כרגע. ותסכים שמאחר ושלושת התווים האלה נמצאים ביחד ואתה לא יודע להגיד איזה תו נעשה בו שימוש, רק אני יודעת כי הסתכלתי בחשבונית ב-ת/54, אז בעצם שלושת התווים האלה לא משמשים לצורך חלוקה לנזקקים.
ת: לא, אני לא מסכים אתך. כי כשאני, אני, עכשיו שאת מראה לי את התווים האלה, אני יכול להניח שהם ניתנו לי על ידי אחד העוזרים בכדי שאני אחלק אותם. אני לא יכול לדעת אם הם ניתנו לי מלא, אם השתמשו בהם, אני לא יכול לדעת. אם את אומרת, אם, בהנחה שהדברים שאת אומרת נכונים, אז זה הגיע אליי לא מלא. אני לא יודע להסביר,
ש: זאת אומרת אתה טוען היום, אתה טוען היום לראשונה,
ת: אני לא טוען היום, אני טוען לפי ההיגיון.
ש: שמישהו מהעובדים נתן לך לתת את זה, והוא נתן לך את זה כבר משומש.
ת: אני לא, לפי ההיגיון שאני מנסה לחשוב. אני שומע את זה פעם ראשונה, לא באו ואמרו לי את זה בחקירה. לא אמרו לי ‘השתמשו כובע מגה’, אני פעם ראשונה שומע את זה. פעם ראשונה שאני שומע את ה”מגה” ו”כובע”. אני, קודם כל, מגה זה לא זה, מגה זה אוכל.
ש: יש גם מגה ספורט.
ת: לא יודע. לא, אני, אני לא קניתי במגה ספורט אף פעם.
ש: כן, אנחנו יודעים.
ת: אז תביאי,
ש: אתה קונה את ה”סאקוני” במקום אחר?
ת: אני מניח שיש לך סרטונים.
ש: אתה קונה את הסאקוני במקום אחר? לא במגה?
ת: סאקוני אני קונה ברמת גן. סאקוני אני קונה ברמת גן.
ש: בסדר גמור.
ת: כן. ולא בתלושים.
ש: טוב. תראה, אני,
ת: אני רוצה, אני רוצה להעיר הערה כמה שיותר קצרה. אני, הסאקוני שלי נזרק כאן. אני מניח, עוד פעם, יכול להיות שאולי יציגו עכשיו איזה מסמך, או צילום, או סרטון.
ש: בדיוק צילום.
ת: זו חנות ברמת גן שבטח נקלטה באחת השיחות, או במעקבים או לא יודע מה. אני מנסה להפעיל את ההיגיון ולהגיד, ומזה היא מנסה לבנות לי כאילו אני כל דבר. קניתי בשופרסל בלבד וכל שאר הדברים, לא יודע מאיפה זה הגיע מגה, לא יודע מאיפה זה הגיע כובע, לא יודע מי השתמש בזה. לא יודע. אני יכול להגיד לך דבר אחד, שמרבית הדברים שלי תשאלי אותי, אני אגיד לך בדיוק איפה קניתי ומה קניתי. שתבוא לכאן רונית עם חשבוניות ותגיד ‘זה קניתי ליהודה?’ בסדר? זה גם מוכיח עד כמה הרצון שלה לפגוע. מישהו שומר חשבוניות 3,4,5,6 שנים, לא יודע מתי? אני רואה את הדברים האלה כאילו, כשאני מנסה להגיד שידם של הפרקליטות ושל המשטרה היא לא באה בכוונות טהורות, לזה אני מתכוון – שמנסים לי לתפור ‘לא, תגיד’. צריך את העד הזה, מביאים אותו, לא צריך את העד הזה ‘לא, לא, אל תביא אותו, הוא יכול לפגוע לנו’. זה נראה לי, אני נאיבי מדי, אבל זה לא נראה לי הגון וישר, לא נראה לי. כי מילא זה יכול, סליחה מעורכי הדין, זה יכול להתבצע ביריבויות בין עורכי דין וזה, אבל במשטרה שצריכה לעבוד ולהתאמץ להוציא את האמת לאור ופרקליטות, אוקי. סתם הערה מהבטן.
ש: יהודה, גם לי יש הערה מהבטן ברשותך. הערמה הזו של ה-40 תווים ועוד ה-5 תווים מ-ת/19. 40 תווים מ-ת/18 והערימה של ה-5 תווים מ-ת/19, כולם מאותה רכישה, כולם במספרים סידוריים ששייכים לאותה רכישה, אוקי? והרכישה הזו לא הייתה של 45 תווים, היא הייתה רכישה של 100 תווים.
ת: יכול להיות.
ש: כולם הונפקו בספטמבר 16′. כולם,
ת: אני צריך לזכור את זה?
ש: לא, אני אומרת לך. אתה תתייחס למה שאני אגיד, בסדר?
ת: לא, אוקי.
ש: ברשותך. כולם נרכשו על ידי חברה קבלנית בשם ינוב לקראת ראש השנה 16′. כולם רשומים בהנהלת החשבונות של ינוב, וגם העידו על כך אנשי ינוב בתחילת ההוכחות שלנו, כרכישה שנועדה לחלוקה לנזקקי עיריית כפר סבא. ובכל זאת כל ה-45 תווים הללו, ותכף נדבר על ה-55 הנותרים מאותה חבילה, אצלך ביד. בארון בגדים, מתחת לבגדים, באופן דומה למה שמתארת גרושתך כפי שהוחזקו תווים בעבר. חלק אמרנו בתיק הספורט בכיס המכנס. בוא תתייחס לכך שהמקור הוא לא הרכישה של רפי כחלון, הוא גם לא רכישה האפשרית של מיקי אחיך. הוא בעצם רכישה של קבלן שעובד בכפר סבא ותורם את התווים הללו לחלוקה לנזקקים.
ת: אני יכול רק להגיד דבר אחד. אנשי ינוב העידו פה, מעולם לא פניתי אליהם. מעולם לא קיבלתי מהם. הייתה יריבות מאוד מאוד קשה כראש עיר אליהם כי הם רצו לאשר תכניות בניה. אני סירבתי לתכניות הבניה בגלל מצוקות תחבורה שכביש 531 עדיין לא היה פתוח. אמרתי ‘אחרי שכביש 531 ייפתח, נדון בבקשה שלכם’. אילו הייתי יודע שזה מינוב, בטח ובטח לא הייתי מדבר אתם, בטח להסביר להם. אפשר להסתכל, את נוהגת להסתכל בווטסאפים, אפשר לראות את הווטסאפים של אנשי הלשכה שלי, כמה הם מנסים ללחוץ אותי. הייתה יריבות, הם אנשים לא, לא. הם אנשים לא קלים, הם דרשו ותבעו שיהיו דיונים בזה ולא נתתי להם.
עו”ד אוחיון: יהודה, אני רוצה ללכת היום. אז תענה על השאלות שלה בבקשה. עכשיו אני אומר לך את זה, מספיק.
העד, מר בן חמו: אני לא,
עו”ד אוחיון: מה זה מעניין אותנו מה היה ב?
העד, מר בן חמו: לא יודע, לא יודע להסביר את זה, מי קנה את זה. אני הרי יודע להסביר את זה שזה נרכש, ניתן לי על ידי רפי כחלון. לא יודע להסביר שזה ינוב.
עו”ד שרגנהיים: יהודה, ברשותך אני אספר לך גם,
עו”ד אוחיון: כל ההיסטוריה?
העד, מר בן חמו: את אומרת לי?
עו”ד שרגנהיים: או אני אשאל אותך קודם.
ת: את אומרת לי 55, 45, 35,
ש: תכף נדבר. לא, 45 ספרנו עכשיו.
ת: אני לא יודע, אני לא יודע את זה.
ש: יהודה אז רגע, בוא אני אעשה לך סדר. אם בלבלתי, סליחה. מצאנו 40 תווים, ת/18 בארון הבגדים שלך. מצאנו עוד 5 תווים מאותו סוג ומאותה תרומה בכיס מכנסיך,
ת: בתיק.
ש: בתיק של הספורט שהיה אתך באוטו בדרכך לחדר כושר. כשאתה רוכש בשופרסל ליד הבית, יש לך כרטיס חבר מועדון שם?
ת: לדעתי כן, אם אני זוכר נכון.
ש: גם לדעתי כן.
ת: אוקי, בסדר.
ש: וכששואלת אותך הפקידה בתחילת הקניה ‘יש חבר מועדון?’, אתה אומר לה ‘כן’ ואתה מעביר את החבר מועדון, נכון?
ת: אני חושב שזה אוטומטית מופיע להם.
ש: המשמעות יהודה היא, שכל רכישה שלך בכל תו כזה נרשמת על חבר המועדון על שמך.
ת: אוקי.
ש: אני אספר לך יהודה שבמסגרת תיק החקירה, והדברים נתפסו והוגשו לבית המשפט על ידי נציג של חברת שופרסל שאחראי על נושא התלושים. יש רשימות מדויקות, חשבוניות של שימושים על חבר המועדון שלך, קניות על פי ממש סכום, תאריך, סניף הקניה זה תמיד אותו סניף, יש לך סניף כנראה קרוב לבית. ועולה מתוכן שעוד 53 תלושים מתוך אותה חפיסת תרומה של 100 תלושים של 100 שנקנו על ידי חברת ינוב, חברה קבלנית, שימשו אותך יהודה בן חמו ברכישותיך כחבר מועדון שופרסל. הכול מוגש, הכול נמצא בפני בית המשפט פר כרטיס.
ת: בסדר.
ש: כרטיס, אנחנו יודעים לדעת מאיפה הוא בא,
עו”ד אוחיון: אפשר לשאול שאלה?
עו”ד שרגנהיים: אני שואלת איך זה יכול להיות?
העד, מר בן חמו: שמה?
עו”ד שרגנהיים: אני אומרת לך עכשיו יהודה, שבניגוד לכל מה שמסרת לאורך כל הדרך,
עו”ד אוחיון: אפשר לשאול שאלה?
עו”ד שרגנהיים: דקה. אני שואלת את השאלה.
עו”ד אוחיון: באמת.
עו”ד שרגנהיים: אני אומרת לך יהודה, שבניגוד לכל מה שמסרת לאורך כל הדרך, תרומה של חברה קבלנית בסך של 100 תלושים של 100 ₪ כל אחד, דהיינו 10,000 שקל. מתוך אותם 100 תלושים, 98 או נתפסו אצלך, או נעשה בהם שימוש על ידך בשופרסל לקניות אישיות שלך. ולכן יהודה אני אומרת לך שהדבר הזה משתלב עם עדות של חזי ברזני שאתה לוקח תלושים לשימוש אישי, עם עדות של מירב שיש תמיד תלושים בבית לשימוש אישי בקניות, עם עדות של רונית ודאי שאתה נוטל תלושים לשימוש אישי,
עו”ד אוחיון: אנחנו בסיכומים? אפשר לשאול שאלה?
עו”ד שרגנהיים: כן, זו שאלת סיכום בוודאי, היא חשובה מאוד.
עו”ד אוחיון: לא, את,
עו”ד שרגנהיים: שאלה חשובה מאוד כשאלת סיכום.
עו”ד אוחיון: מאה אחוז. תשאלי שאלה.
עו”ד שרגנהיים: אני אומרת לך שאלה כל הראיות שנצברו פה בבית המשפט לאמירה שלי של גניבה בידי עובד הציבור, שאתה גונב לכיסך ועושה שימוש בכספים שנועדו לכאורה לתרומה לציבור נזקקי העיר שלך. בבקשהתגובתך?
העד, מר בן חמו: שוב פעם כבוד השופט לעשות דרמה, את מעולה בזה. אני אומר עוד פעם, אני אומר שקניתי. מה? למה להיכנס לכזה נאום חוצב להבות כאילו יש פה איזה 50,000 איש שצריכים להקשיב לך? אני אמרתי, עשיתי שימוש בתלושים האלה לטובת רכישה משופרסל. שאלה אותי על מגה, אמרתי ‘לא מגה’, שופרסל כן, חבר מועדון כן. אני יכול להגיד יותר מזה, למה את הולכת רחוק? אני לא קניתי רק בשנה האחרונה, קניתי גם. מה? מה אני? זה מה שיש לי להגיד. זה התלושים שקיבלתי מרפי,
ש: זאת אומרת שלאורך השנים קנית בתלושים?
ת: לא.
עו”ד אוחיון: רגע, תני לו לענות. רק את, הוא אמר,
העד, מר בן חמו: התלושים האלה ניתנו לי על ידי רפי.
עו”ד אוחיון: בדיוק את קוטעת אותו כשהוא אומר.
עו”ד שרגנהיים: יהודה, דקה. אפשר?
עו”ד אוחיון: תגיד את המשפט האחרון כי בדיוק היא קטעה אותך, תחזור עליו. תאמר משהו, אמרת ‘זה התלושים ש’,
כב’ הש’ קובו: תחזור ותשלים.
עו”ד אוחיון: ‘זה התלושים ש’?
העד, מר בן חמו: התלושים שאני השתמשתי בהם וקיבלתי אותם מרפי.
עו”ד שרגנהיים: למרות שרפי אומר שלא?
עו”ד אוחיון: ורפי העיד.
העד, מר בן חמו: תשאלי את רפי אז.
עו”ד שרגנהיים: למרות שלפי ת/31 זאת תרומה מינוב התלושים הללו הספציפיים?
עו”ד אוחיון: אני לא מסכים עם זה. תגידי לו תאריכים.
העד, מר בן חמו: אני לא. אבל מאיפה אני יודע מה ינוב תרם?
עו”ד שרגנהיים: טוב.
ת: מאיפה אני יודע מה יודע מה ינוב תרם?
ש: טוב. תראה, אני רוצה לסכם את הדברים שלי. יש לי 4 שאלות סיכום, בסדר? בוא נעבור אותן ונסיים, בסדר?
עו”ד אוחיון: השבח לאל.
עו”ד שרגנהיים: אני אומרת ואתה תגיב, בסדר? זו טענתי, בסדר? שאת כל המנגנון הזה של חלוקת תלושים שנתרמו מאנשי עסקים וקבלנים דרך הלשכה, אתה פיתחת כמנגנון פוליטי עסקני שנועד לסייע לנזקקים שאתה מכיר, ואתה מעוניין בטובתם כדי שיזכרו לך חסד ביום פקודה כדי שיעריכו אותך.
העד, מר בן חמו: אפשר עט ודף בבקשה?
עו”ד אוחיון: לא, לא. “כן” או “לא”. לא, אתה לא תענה.
עו”ד שרגנהיים: מה תגובתך?
עו”ד אוחיון: אתה רוצה דפים עכשיו? נאומים?תעשה את זה לבד.
עו”ד שרגנהיים: מה תגובתך לטענה הזו שלי?
העד, מר בן חמו: לא היה ולא נברא, אמרתי את זה גם בהתחלה. שהתלושים התחילו מתקופתו של חזי ברזני. לא ידעתי מי התורמים, לא ידעתי כמה תורמים, לא ידעתי. ידעתי שהעוזרים, חזי התחיל עם זה וזה המשיך הלאה, לא יצרתי את זה. חלק מהעדים העידו, אמרו שבכלל הם לא תמכו בי. חלק מהעדים לא גרים בעיר, וזהו.
ש: אני אומרת לך שבנוסף למנגנון הגיוס והחלוקה של התלושים, אתה פיתחת מנגנון בתוך המנגנון הזה, מנגנון של שימוש אישי ובו אתה ביצעת את עבירת הגניבה בידי עובד הציבור ועשית שימוש קבוע לאורך שנים בתלושים מתוך אותן תרומות, לצורך קניות אישיות שלך. תגובתך?
ת: זה לא נכון. אני בפירוש אומר שאני לא השתמשתי בתלושים, שהם שייכים לי. אלה התלושים ששייכים לי. כשאני מקבל את זה מאחי, או מקבל את זה מרפי, אני מקבל את זה כשימוש אישי. בשאר לא השתמשתי. את מביאה לי מגה כובע? אני לא יודע, לא מכיר. את צריכה להכיר.
ש: אני אומרת לך שאתה ידעת שהגורם שאמור לסייע לנזקקים בחלוקה על פי קריטריונים קבועים, שוויוניים, לאחר בדיקה מקיפה של עובדות סוציאליות הוא הרווחה, ולא לשכת ראש העיר, או הלשכה לשירותים חברתיים כפי שהיא נקראת היום, מה שאני מכנה “הרווחה”. אתה ידעת את זה ואתה בחרת להתעלם מזה, כי היה לך נוח שיידעו שהלשכה של ראש העיר מחלקת, כי זה נראה טוב בציבור כשצריך אחר כך ללכת לבחור ראש עיר. ולראיה זה גם עבד לך מצוין, יכול להיות שגם עם עוד שילוב של מלא דברים אחרים.
עו”ד אוחיון: כמה דברים בשאלה אחת. אדוני זה נאומים, זה לא שאלות.
עו”ד שרגנהיים: זו שאלת סיכום.
עו”ד אוחיון: לא, זה לא שאלות, זה נאומים. את חושבת שמי שיושב שם על הדוכן, צריך כל הזמן להרעיל אותו?
עו”ד שרגנהיים: טוב, תגובתך?
עו”ד אוחיון: את לא חושבת שיש גם לו משהו בקודקוד? תני קרדיט.
עו”ד שרגנהיים: בוא נסיים, שתי שאלות.
העד, מר בן חמו: על מה זה היה? על מה?
עו”ד אוחיון: יש סיכומים בשביל זה.
עו”ד שרגנהיים: את ידעת לאורך כל הדרך שהרווחה צריכה לחלק את התלושים לנזקקים,
העד, מר בן חמו: תרימי את הקול, כן. תרימי, אני לא שומע, לא.
ש: אני אומרת,
ת: אני לא שומע, תרימי את הקול.
ש: אני ארים את הקול כדי להתגבר על הקול שלך.
ת: תרימי, תרימי את הקול. אני לא מבין עוד פעם מה הזה? אוקי.
ש: אני אומרת לך שאתה ידעת שמי שאמור לחלק תלושים לנזקקים באופן שוויוני על פי קריטריונים ברורים, זו מחלקת רווחה, או המחלקה לשירותים חברתיים, ולא לשכת ראש העיר. אתה בחרת להתעלם מזה במופגן.
ת: אני אמרתי ואני חוזר ואומר שראיתי בהתחלה את חלוקת, הסיוע לנזקקים בסלי מזון ובתלושים אחר כך בעין יפה. היום בדיעבד את שואלת אותי ואמרתי את זה גם, הייתי מעביר את זה או לעמותה, או לאיזה ברווחה, או לזה. היום בדיעבד אחרי שאני רואה איך שהתפוצצה הפרשה.
ש: רק בדיעבד?
ת: לא חשבתי. אם הייתי חושב על זה אז, הייתי עושה את זה, כן.
ש: אני אומרת לך עוד, שבגלל שידעת שהמנגנון פסול וידעת את זה בזמן אמת ולא בדיעבד, אתה גם ביקשת לשמור על כך בסוד, ולא כפי שניסית להציג את זה פה כאילו זה היה בפרהסיה. זה היה בבחינת מי שצריך לדעת יודע, ומי שלא, סתום את הפה.
ת: מי שראה את הדברים וכפי שהעידו פה, עמדו עשרות אנשים בתור, זה שמירת סוד? מי שנכח באירועים שלי ואני עולה ומדבר, והעוזר, באים אליו אנשים והוא מחלק, זה סוד? אם היה דיון, בישיבת מועצת העיר הוגשה שאילתה, חברי מועצה מתבטאים, יש תשובה שחזי ברזני עושה את זה כמתנדב. יש את זה בהודאות, את קראת את זה יותר ממני, את, אבל לא נוח לך להשתמש בזה. כל זה זה סוד? אני לא יודע מה זה סוד. אני בא ואומר הדברים נעשו קבל עם ועדה, אף אחד לא הסתיר את זה.
ש: אני אומרת לך שבגלל שזה סוד, ניסים וקנין שהשם שלו עלה בוודאות כמי שקיבל תלושים, אומר בחקירות שהוא מעולם לא קיבל תלושים מלשכת ראש העיר. אני אומרת לך שבגלל שזה סוד, הרב יניב כהן שברור שקיבל תלושים לאורך השנים, שומר את סודך ואומר בחקירות שהוא מעולם לא קיבל.
ת: את סודי? הוא היה הרב של חזי.
ש: אני אומרת שחננאל דיב שעולה השם שלו בקולך כשאתה מורה לאורי לחלק לו, ואיך יכול להיות שהוא לא ברשימה? אומר שהוא מעולם לא קיבל תלושים. זה הכול אנשים שמחפשים לשמור עליך יהודה. יש לך עוד כמה נאמנים בחוץ.
ת: כבוד השופט, כמו. כל השמות שהיא אמרה, עמדו, ההודאות שלהן ניצבו בפניהם. קיוויתי שהם יוזמנו לכאן, קיוויתי שהם יוזמנו לכאן על מנת שנשמע אותם. אני יכול להיות אחראי מה אמר ניסים וקנין? מה אמר דיב? מה אמר עוד השמות שהאלה שאמרת?
ש: יניב.
ת: הרב יניב. הרב יניב הוא בכלל טוב שאת מזכירה לי. זה, לא ידעתי בכלל שהוא מקבל, לא היה צריך לקבל, והוא היה הרב שהחזיר אותו בתשובה. אני בכלל ידעתי מזה? לכן,
ש: אבל יהודה, אתה נשמע בקולך אומר לאורי לחלק לרב יניב.
ת: כי חזי ביקש להעביר לרב יניב.
ש: ואתה עושה מה שחזי ביקש?
ת: ביקש.
ש: אתה עובד אצל חזי, יהודה?
ת: לא.
ש: כי היה נדמה לי לפי הקונסטלציה שזה אמור להיות הפוך. אם התבלבלתי, אנא תקן אותי, וזה הזמן.
ת: הרב יניב קיבל במשך שנים, מסתבר מהמשפט הזה, לא ידעתי את זה לפני.
ש: טוב. אשמה אחרונה.
ת: לבוא, לבוא לעיר של 110,000 תושבים, להגיד בזכות איזה 30, 40, 50, 100 איש שקיבלו תלושים, על זה נבחרתי בפער של 80%? בבחירות השניות היו 82.6% או משהו כזה. בפעם הראשונה היו 6,7 מועמדים. לבוא ולהגיד מזה נבחר אפילו וועד? וועד עובדים לא נבחר בצורה כזאת. רק לנסות להפעיל קומון סנס, ואז תביני שהקונספט שלך שגוי.
ש: טוב, אני רוצה להשמיע לך שיחה ברשותך, בסדר? אדוני, מדובר ב-ת/56 שיחה 88. אולי כדאי שהתמלול יהיה בפני אדוני, אם אדוני יכול?
כב’ הש’ קובו: ת/56?
עו”ד שרגנהיים: כן, ת/56 שיחה 88. טוב. זה בשרטוט 141708, מספר שיחה 24590, אני לא יודעת אם זה מעניין.
כב’ הש’ קובו: רגע, עוד דקה.
עו”ד שרגנהיים: זו שיחה יהודה, שאני אשמיע לך.
כב’ הש’ קובו: (לא ברור).
עו”ד שרגנהיים: אדוני יחפש בינתיים, אני אסביר.
כב’ הש’ קובו: ת/56.
עו”ד שרגנהיים: זו שיחה מ-26.09.2016.
כב’ הש’ קובו: רגע, רגע סליחה. אני צריך עוד דקה.
עו”ד שרגנהיים: אוקי.
כב’ הש’ קובו: בשיחות במערכת. 88, אבל זה לא המספר. מה המספר שלה?
עו”ד שרגנהיים: שניה אדוני, אני אבוא. אני אבוא. אני פותחת לאדוני כבר באמצע השיחה, כי זה יהיה תכף החלק הרלוונטי, בסדר אדוני? אז יהיה לך, סליחה כאן יותר נוח. יהודה, זו שיחה מ-26.09.2016, זה אומר סביב חגי תשרי שלפני המעצר שלך. בוא נראה, ראש השנה ב-2016? טוב, אני לא מוצאת את הרשימות שלי, אני אבדוק עוד מעט. הייתה ב-02.10, ערב ראש השנה היה ב-02.10, זו שיחה מכשבוע לפני כן.
(מושמעת הקלטת השיחה)
(עצירת ההשמעה)
עו”ד שרגנהיים: יהודה, עם מי אתה משוחח?
העד, מר בן חמו: אחי מיקי אני חושב.
ש: אתה רוצה להיות בטוח? נשמע עוד קצת?
ת: תשמיעי.
ש: חשוב לי שתהיה בטוח.
ת: מי?
ש: אתם מדברים על איזושהי סגנית מנהלת. וזה אחיך מדבר אתך? אם תואיל להגיד רק מי מדבר אתך לפרוטוקול?
ת: כן, אחי מיקי.
ש: אחיך מיקי, אוקי.
ש: ברשותך יהודה אני אקפוץ קדימה בשיחה.
ת: בבקשה.
ש: יש לפני שיחת חולין של אחים ואין צורך שנתעמק בזה.
ת: אין. זה לא מעסיק אותך הדבר האישי.
ש: אני קופצת קדימה בשיחה ברשותך, ותתבקש להתייחס למה שנשמע תכף, בסדר?
ש: אחותך יצאה לדבר עם אחיך עכשיו?
ת: סליחה?
ש: אני שואלת אם אחותך יצאה לדבר עם אחיך עכשיו?
ת: לא יודע, תשאלי אותה. לא יודע.
ש: נמשיך.
עו”ד אוחיון: אדוני, אני מבקש להפסיק את הדיון.
כב’ הש’ קובו: יש לנו עוד כמה,
עו”ד אוחיון: חצופה. היא, היא שואלת אותו, כן? בשביל להכניס לפרוטוקול, הרי זו לא באמת שאלה אדוני.
כב’ הש’ קובו: נכון.
עו”ד אוחיון: רואה אדוני את השטיקים שאמרתי? אחותו יצאה, זכותה לצאת. מיד היא שואלת לפרוטוקול, הרי ברור לה שהוא לא יכול לתת לה תשובה.
העד, מר בן חמו: מה?
עו”ד אוחיון: הרי זאת לא שאלה.
העד, מר בן חמו: לְמה היא תצא כדי לדבר עם אחי?
עו”ד אוחיון: זה שאלה כדי, ערמומיות מהסוג הנלוז ביותר, כדי להשחיר עוד פעם פנים, להכניס עוד פעם לפרוטוקול דברים. מה יש לאחותו לצאת לדבר עם אחיו?
עו”ד שרגנהיים: טוב, אתה רוצה להגיב לשיחה שהשמענו?
עו”ד אוחיון: אם היא רוצה לדבר עם אחיו, היא לא יכולה לדבר אתו בעוד 5 דקות כשיסתיים הדיון? זה סתם אדוני להשחיר פנים. עכשיו, זאת הדמות, זאת הפרקליטה שאדוני נתן לה את השבחים. אולי אדוני יחשוב פעם נוספת.
עו”ד שרגנהיים: אתה רוצה להגיב לשיחה שהרגע שמענו?
העד, מר בן חמו: אני מודה ומתוודה שההערה שלך היא,
עו”ד אוחיון: עזוב יהודה, אמרתי מספיק.
העד, מר בן חמו: לא, (מדברים ביחד), ההערה שלה הוציאה אותי מהחשיבה, תשמיעי לי עוד פעם.
עו”ד שרגנהיים: בבקשה.
ת: אני לא, אני יכול להגיד ששמעתי את אחי שהוא מדבר על תלושים, ודני וחזי אחרי שפוטרו, כך אני עוד פעם, ניתוחים של עכשיו ששמעתי את זה עכשיו, את רואה שאני. ודני וחזי דיברו על זה שהם מחלקים תלושים. מה שהם עשו, הלינו על כך,
ש: שמעת, סליחה, שמעת את הקטע בשיחה שבו אתה אומר לאחיך שאתה תדאג לו אבל בכל זאת לכמה תלושים בשביל אנה? את הקטע הזה שמעת?
ת: לא שמעתי אבל גם אם זה נאמר, גם אם זה נאמר, חלק מהתלושים שאחי חילק זה התלושים שאני, הוא רכש בעבורי או בעבורו. ולכן, סביר מאוד להניח שגם חלק מהתלושים ניתנו. גם הפניתי אותם, גם את מיקי וגם את אנה ואת כל אלה, הפניתי לעוזרים שהם יעזרו להם.
ש: אוקי.
ת: אותם אנשים, אנה וזה, קיבלו עזרה. אמרתי את זה, זו לא פעם ראשונה.
ש: שמעת את הקטע בשיחה שאתה אומר לאחיך ש’למרים אוטמזגין לא צריך לתת, צריך להוריד אותם, הם פוטנציאל לסיכון כי אנשים מדברים ומקבלים, ואז הם שולחים את הדודים שלהם’.
ת: כי אנשים מתרברבים ומקבלים, ומגיעות שמועות שאחת כמו מרים אוטמזגין אבל לא רק, באה ודפקה על הדלת וקיבלה, וכולם באים ועומדים בתור. בגלל זה גם לא, לא חילקו לכולם, אבל זה מה שאני יכול להבין מהתוכן של השיחה.
ש: יהודה, אתה סיפרת לנו לאורך העדות שלך כולה שכשאנשים באים ודופקים בדלת הלשכה ומבקשים תרומה, זה מבחינתך עושה אותם אנשים שצריכים תרומה, ולכן זו סיבה לתת להם. אז אם הדודים של מרים אוטמזגין, ואני לא יודעת אם זה נכון, אבל אם הדודים של מרים אוטמזגין הם אנשים זקקים ויודעים שיש עזרה בלשכה דרך מרים ומגיעים לקחת – לא מגיע להם לשיטתך?
ת: אני אמרתי, סיפרתי את הסיפור על סבתא שלי בכדי להמחיש, לא אמרתי שזה הנוהל של ההתנהלות. היו מקרים, אני יוצא מנקודת הנחה שהיו מקרים, את יודעת מה? גם אם אני מקבל חלק מהשמועות, שאנשים כמו מרים אוטמזגין ודומיהם, שמסתבר שהיא בכלל לא תושבת העיר כפר סבא אפילו, זה בכלל אסור לשיטתי, גם אם יבוא מישהו אחר מחוץ לעיר, ולכן אמרתי את הדברים האלה.
ש: הבנתי. למה אתה אומר לו שזה סוד? שואל אותך אחיך בסימן שאלה ‘למה, זה סוד? מה זה אסור?’
ת: מה זאת אומרת ‘זה סוד’?
ש: אתה עונה. תשובתך “ברור שאסור”. “ברור שאסור”.
ת: ברור שאסור לתת לאחת כמו מרים אוטמזגין.
ש: מה זה אסור? על סמך מה אתה נותן את זה? מה הרווחה? לא רווחה עושים בזה? אתה מבין? אנשים.
ת: ברור שאנשים שבאים כדוגמת אוטמזגין שהיא לא תושבת העיר ומקבלת, ברור שאם יתברר שנתנו לאנשים בצורה חריגה שעל פניו נראה שלא מגיע להם, והיו גם כאלה. זה ברור, אז לא צריך לתת להם.לא צריך.
ש: יהודה, זה נשמע שמאוד ברור לך לאורך כל הדרך שכל המנגנון שלך הוא סודי כי הוא פסול, כי הוא אסור, כי אתה לא מחלק דרך הרווחה, וכששואל אותך אחיך בתמימות ‘מה, אבל אתה הרי נותן רק לאנשים מהרווחה?’ אתה עונה, ואני, יש את המשקל בקולך ‘איזה?’ רוצה לשמוע את זה שוב?
ת: שמעתי את זה.
ש: אז אוקי, גם אני שמעתי.
ת: טוב.
ש: עכשיו תסביר.
ת: את מה להסביר? את מה להסביר?
ש: שאני אומרת לך לאורך כל הדרך שאתה יודע שמדובר במנגנון פסול, ולכן אתה שומר אותו בסוד. ופה בשיחה הזו אתה מסביר בדיוק במילים שאני הסברתי לאורך כל הדרך, רק שאתה מסביר את זה לאח שלך בשיחת טלפון שאני בטוחה שלא היה לך מושג שמואזנת או שמוקלטת. וכנראה גם לא טרחת לקרוא אותה בחומרי החקירה, אבל היא הייתה שם כל הזמן, והיא נמצאת בתיק המוצגים של בית המשפט מהיום הראשון.
עו”ד אוחיון: אולי תשאלי שאלה כבר? באמת. כל הסיכומים (מדברים ביחד).
עו”ד שרגנהיים: אתה רוצה לשנות את גרסתך בעניין הזה לאור מה ששמענו?
העד, מר בן חמו: אני לא משנה. אני חוזר ואומר כמו שאמרתי כל הזמן, המנגנון הזה התחיל בגלל שהתחילו שמועות לקראת, זה 16′, נכון? לקראת הסוף. אז היו דברים שלא היו לרוחי כמו דוגמה, ונתתי אותה כי זה, היא עולה לזיכרוני. לא תושבת העיר, זה פסול בעיניי ולכן אמרתי את מה שאמרתי.
ש: תודה רבה. אני סיימתי אדוני.
