בני ישראל סוגרים 40 במדבר. כל האירועים מעתה ועד סיום התורה למעשה מציינים את החודשים האחרונים לפני כניסתם לא”י.

הפרשה נפתחת בדברי השם אל משה ואהרון: “זאת חוקת התורה” ומנחה אותם בדיני ה’פרה האדומה’. אשר ממנה מפיקים תערובת מיוחדת וזאת למעשה תשמש לטהר אנשים או חפצים שנטמאו למת. פה אנו רואים למעשה מצוות שהיום עדיין חלות עלינו ואין באפשרותנו לבצע. הרי כל מי שהיה בבית עלמין, שותף ללוויה ל”ע, חייב להיטהר…. זוהי מצוות עשה שחלה על כולם. הדבר מראה לנו עד כמה התורה נצחית שכן כבר אלפיים שנה כמעט שאין בנמצא ‘פרה אדומה’ ודין של כהן עדיין בתוקף שלא להיכנס לבית קברות ואף להיקבר בחלקה מיוחדת. וכן אנו כולנו בחזקת טמאי מתים ובנוסף חלה עלינו בעיה הלכתית לבקר בהר הבית.

בהמשך הפרשה, בני ישראל חונים בקדש, שם מתה ונקברת מרים, אחות אהרון ומשה. ושוב בני ישראל צמאים למים ושוב מתלוננים, “מדוע באנו ממצרים לכאן?!!!” בתגובה לתלונת בני ישראל מורה השם למשה ולאהרון לכנס את העדה ולדבר אל הסלע כדי שיצא ממנו מים. משה מכנס את העם אך מכה!!! בסלע פעמיים. המים יוצאים מן הסלע ומשקים את העדה, אך בשל העובדה שמשה ואהרון לא קיימו את דבר השם בלדבר אל הסלע אלא היכו בו – נגזר עליהם שלא להיכנס לארץ ישראל.

בקדש שולח משה שליחים למלך אדום, הוא מזכיר לו את הקרבה המשפחתית (אדום הוא עשו, אחיו של יעקב) ומתאר בפניו את הטלטלות שעברו בני ישראל במצרים עד שבורא העולם גאל אותם. “אנו נמצאים כעת ליד גבולך, בקדש” מסיים משה את דבריו, “וברצוננו לעבור דרך ארצך אל ארץ ישראל. מבלי לסטות בדרך מבלי לפגוע ברכוש ובחי באדמתך”

מלך אדום מסרב, וכשבני-ישראל מפצירים בו הוא יוצא לקראתם למלחמה, בני ישראל לא נכנסים לעימות ועוזבים אל הור ההר, שם נפטר אהרון הכהן אח משה לא לפני שהוא מטיל את על בנו אלעזר את עבודת הכהונה. (נדיר מאד לדעת מתי אדם יידע על מותו וזה שמור לאנשים כדוגמת אהרון שהיה “אוהב שלום ורודף שלום”). בני ישראל מתאבלים במשך שלושים יום על פטירתו. מכאן אנו למדים את הלכות האבלות של 30 יום לנפטר.

בהמשך עוברים בני ישראל לא מעט תלאות, שלוש מלחמות. עם הכנעני, האמורי ועוג מלך הבשן. בכל המלחמות נוחלים בני ישראל הצלחה שמראה עד כמה ההשגחה של השם מגינה בעדם. דבר המעיד עד כמה טעו המרגלים שאמרו “לא נוכל להם”.

לסיכום אנו למדים מהפסוק: “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה” התורה נקראת “חק”, כמו גם הבריאה, השמים והארץ, נקראים חק. מסביר לנו אברהם הכהן מקליסק מראשי החסידות המכונה “הבעל אשיב אברהם”, כבר לפני כ 250 שנה שהתורה היא חק בדיוק כמו השמים והארץ, וכשם שמבינים שהשמים והארץ אינם משתנים לעולם, וגם בשנות האלפיים יישארו כשהיו – כך גם התורה לא תשתנה מחמת הזמנים, ואי אפשר להתיר איסורים או שלא לציין דבר מצווה בטענה שהדבר “אינו רלוונטי” או הזמנים משתנים”

מסופר בחסידות: היה פעם סוחר שנסע עם עגלון ליריד. הסוחר הודיע מראש לעגלון שהוא חייב להגיע ליריד בזמן, בלי להתחשב בשום אילוצים, ואם יאחר – לא ישלם לו פרוטה בשכרו. היה זה בחודש טבת, השלג נערם, גלגלי העגלה נשברו, ואחרי עיכובים רבים הגיעו סוף סוף למחוז חפצם, יומיים לאחר סיום היריד… אמר הסוחר לעגלון: “אינני משלם שכרך!” כעס העגלון, ובין השניים התפתח דין ודברים, עד שלבסוף ניגשו לרב שיפסוק ביניהם. שאל הרב את העגלון: “האם זה נכון שהסוחר התנה את התנאי מראש?” ענה לו: “כן”. “אם כך”, הבהיר הרב, “על פי דין תורה הוא אינו חייב לשלם לך!” שאל העגלון: “באיזה חודש ניתנה התורה?” הרב השיב: “בחודש סיון”. “נו בטח”, הגיב העגלון במרירות, “חודש סיון זה בקיץ, לכן הדין עם הסוחר, אך אם התורה הייתה ניתנת בתקופת החורף, בטבת, כשהשלגים נערמים בדרכים והעיכובים מרבים, הדין היה אחרת… ” הטענה שהתורה צריכה להשתנות ע”פ הזמן , היא ממש כטענתו של העגלון שבטוח שהדין הינו לפי מזג האוויר. אבל אדם צריך לדעת שלא התורה משועבדת אליו או לזמן, אלא כולנו כיצר הבריאה, כולנו משועבדים לתורה.

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני