בקו שבין רעננה לאיו”ש – מילואים 2021:
על מילואימניק בן 45, בעל ואבא ל4 ילדים, בעל משרד עורכי דין יחד עם אשתו ויושב ראש ועד שכונת לב הפארק ברעננה – למה הציניות תהרוס את מה שבנינו כאן.
אחרי למעלה מ-20 שנות מילואים, בפעם הזאת האתגר הגדול ביותר עבורי הוא לא התעסוקה המבצעית או האתגרים הביטחוניים אלא הסביבה שלי.
מרבית הסביבה שלי שואלת ולפעמים גם מטיפה – “למה?”. “למה אתה עושה את זה? מה אתה צריך את זה? שאחרים יעשו. עשית מספיק. שהצעירים יעשו את העבודה. עזוב, המדינה לא באמת נשענת על המילואים, שחרר ותשתחרר, המדינה גם ככה פשטה רגל”. ועוד ועוד ועוד פנינים שכאלו.
כאן מתחיל האתגר האמיתי. מוצא את עצמי במאבק אישי רגשי עצום, נאלץ לעמוד מול מבול האמירות הללו מכל עבר ומול מכבש הלחצים החברתי הזה ולומר לעצמי – האמת איתי. לעשות מילואים זה כן מה שנכון. לומר לעצמי שמה שאני מאמין בו בפנים זה מה שנכון. אני כאן עכשיו מגן על צירים והתיישבויות באיו”ש, אמנם בארץ אהבתי, אבל רחוק מביתי, אשתי, ילדיי והעסק שלנו, רחוק ממקום ומרקם החיים שלי.
הכי קל “להשתכנע” ובגיל 45 להישאר בבית הבטוח ברעננה עם ארבעת הילדים היפים שלי ואשתי המופלאה, בנוחות החיים, לדאוג רק להם ולמשרד עורכי הדין שלנו. הכי קל לא להפוך עולמות ולעשות שמיניות באוויר, לא להיעלם מהמשפחה שלי לשלושה שבועות, לא להקריב את הפרנסה, ולא להסתכן בגופי כדי ללכת להגן, כן להגן, על המדינה שלנו.
פעם בלבנון, פעם בגולן גבול סוריה, פעם בחברון או בבקעה, הפעם באיו”ש ובפעם הבאה איפה שיצטרכו – במקומות שאני לא גר בהם, במקומות שלמעט במילואים כמעט אינני מגיע אליהם, ורחמנא ליצלן על תושבים שכנראה אפילו לא הצבענו לאותן מפלגות או שומו שמיים, חושבים אחרת ממני.
עידן פוסט הקורונה הגביר את ההתמקדות של אנשים פנימה והוריד עוד את האלטרואיזם, כך שקשה יותר לאנשים לחשוב על “אני והמדינה”. עשייה למען הכלל מאבדת נקודות סתם כי זו לא תכנית ריאליטי – או שאנשים פשוט התייאשו.
הכי קשה בתנאים הללו, עם סביבה צינית, להיצמד לערך שגדלנו עליו, על קדושת המשימה של שמירה על בטחון הארץ שלנו, המולדת שלנו, על ערבות הדדית, בטחון ודאגה לזולת, לזכור שמה שאני מאמין בו, הוא הנכון. אנחנו, אנשי המילואים, צריכים לשמור על הארץ הזו, אנחנו עושים משהו חשוב והנכון לעשות, אנחנו והמשפחות שלנו משלמים מחיר האישי אבל למרות שאנחנו אחוז מיניאטורי מהאוכלוסייה, ולמרות שרוב האנשים לא באמת מבינים או רואים מה אנחנו עושים בפועל בקרבי, לפחות אני יודע ובטוח בתוך תוכי ובעמקי נשמתי – שזה הדבר הנכון!
אם נישבר למול האוירה של “עזוב אותך” ו”שחרר” ושות’, או נשתכנע לגלגל זאת לאחרים או אם תימשך בציבור תופעת הציניות והורדת הדרייב והמוטיבציה של אנשי המילואים שנותנים את הנשמה, נאבד הרבה ממה שבנינו עד עכשיו וחלילה אף יותר.
אז גם אם אעמוד מול אלפים מהסביבה וחומות של ציניות 
מהסביבה, אדבוק בערכים ובסיבות להמשיך. אז כן, אני בן 45, מילואימניק 21 שנים בגולני מתוכם 5 שנים בהתנדבות (אחרי 3 שנות סדיר בגבעתי), ואני כאן באיו”ש ולא בבית ברעננה, לא במשרד עורכי הדין שלנו בהרצליה, לא עם אשתי שמקריבה המון (הקרבה שאין לי מילים לתאר), לא עם ילדיי שמתגעגע אליהם בטירוף – אני כאן, כי זה מה שנכון, כי אני חייל של המדינה והמדינה צריכה.
רב סמל בכיר (מיל’) בנג’י לבנטל
סמל סיור גדוד 7006
חטיבת עודד (חטיבה 9)
