הצלם האמריקני רוברט אדמס אמר פעם ש”מקום לא יכול להיות משעמם, אם ישנת טוב בלילה ואם כיסך מלא בסרטי צילום שטרם פותחו”.
אין משפט מתאים יותר מזה כשמדברים על ד”ר דן בר, תושב הרצליה.
את ד”ר בר, לא הכרתי לפני תערוכתו “מרינה לי”.
נפגשנו לראשונה, והכרנו אחד את השני כשאני אמור להציג תערוכה שלי “הרצל מצייר את הרצל” במרינה הרצליה, אחרי תערוכתו, שהוצגה שם בחודש האחרון.
היו לנו הרבה נושאים לשיחה מאחר וגם אני צלמתי כחובב רציני, לפני הפגיעה האחרונה בראייתי, שהכריחה אותי לשנות תחביב
בר, בן 74 יליד רמת גן. נשוי ואב לשניים. בוגר בית הספר המתמיד. תיכון קלעי ואוניברסיטת ת”א ברפואה ורפואת שיניים.
בר חי בהרצליה מזה 40 שנה ועדיין עובד כרופא שיניים.
בר עשה מספר תערוכות כאשר המרגשת ביניהן הייתה של מעון למפגרים שם צילם במשך שנה. בר אוהב צילום, ומצלם כבר למעלה מ 20 שנה.
אני מצטט אותו: “אעשה זאת (צילום) כל עוד אוכל”.
בר, תיעד במשך חודשים את המרינה במצלמה “לייקה” דיגיטלית ועדיין חולם בלילות על סרטי צילום מהסוג הישן.
הוא תיעד את המספנה, הספינות, המבקרים ועובדי המרינה במצלמתו.
24 הצילומים האלו הפכו לתערוכה בשחור לבן, שתעדה את רגעי החיים החולפים במרינה הרצליה, תוך הפיכת היומיום של המרינה לעשרות רגעי סטילס דרמתיים ומעוררי השתאות.
אסיים – בר מרבה המרינה להפליג מחופי המרינה ונשבה ביופייה.
