כבר הרבה שנים אני הופך במחשבה שאנחנו מורכבים במידה רבה מסך הזיכרונות שלנו.

הזיכרונות הם הדברים המשמעותיים אשר לקחנו אתנו משטף הדברים שהחושים שלנו קלטו לאורך כל השנים, והם, הדברים החשובים שלקחנו, למעשה מרכיבים את מי שאנחנו ומה שאנחנו.

אמא שלי נולדה לפני יותר מ-85 שנים בעיירה קטנה בבסרביה.

כאשר הייתה ילדה קטנה המלחמה התחילה והילדות שלה נגמרה.

יחד עם משפחתה צעדו אל הגטו במסע ארוך. שיירה של אנשים שצועדת יחדיו אל גורל לא ידוע.

בדרך, ירה חייל נאצי בסבתה לנגד עיניה. ילדה פעוטה אשר רואה את סבתה נרצחת לנגד עיניה ומושארת בצד הדרך בעוד היא יחד עם יתר משפחתה ממשיכים לצעוד ולצעוד.

לאחר המלחמה, ילדה בת 11, עולה ארצה, ללא הוריה, באוניית מעפילים רעועה המפליגה לארץ ישראל.

גם הבריטים עוד הספיקו ללמד את הילדה הקטנה שיעור ועצרו את הספינה בדרך לארץ, ואת כל יושביה העבירו למחנה מעצר בקפריסין.

אמא שלי לא הרבתה לספר על השואה. כמעט בכלל לא.

מעט מאוד זיכרונות משם שמענו מאמי על אותם ימים אפלים אשר עיצבו את חייה ובמידה רבה גם את חיי.

זיכרון אחד אותו שמעתי פעמים אחדות הוא על כך שיום אחד, מספר חיילים נאצים עמדו להוציאם להורג.

הם הועמדו בשורה וחיכו לסופם.

כמו בסרט, רגע לפני שהחיילים עמדו לירות, חלפו מעליהם מטוסי בעלות הברית והנאצים נמלטו לכל עבר.

אך לא כך הסתיים הסיפור.

אמי סיפרה כיצד ניגש אליהם חייל נאצי, שלף מכיסו אולר ולחם ופרס להם פרוסות לחם.

אלו היו הפרוסות הטעימות ביותר שאכלה בחייה, כך אמרה

מכל שטף הדברים שהחושים שלה קלטו, דברים שלא נוכל אפילו לדמיין, מתוך כל מעשי הזוועה והרוע, נחרט בה זיכרון זה ואותו בחרה לספר.

לא פעם אני נזכר בסיפור הזה שאוצר בתוכו כל כך הרבה.

סיפור שיש בו עצב ומוות, פחד ואימה, ייאוש ותקווה וניצחון של האור.

אנחנו מורכבים במידה רבה מסך הזיכרונות שלנו.

אמא שלי אהובה, הזיכרונות שלך, שעיצבו אותך, שנחרטו בך, חרוטים בי לנצח והם כעת חלק גדול ממי שאני ומה שאני. מהזיכרונות שלי.

את חייך הקדשת לאחרים. לעיוורים, לאנשים עם פיגור שכלי, לכל אדם חלש אשר נקרה בדרכך.

חיפשת את הצדק וההוגנות בכל מקום והיית מופתעת כל פעם אם מישהו שהבטיח לא קיים.

תנוחי אמא שלי, לא עשית זאת בחייך מעולם- עשי זאת כעת.

אני אוהב אותך.

איתי